זכה יואל שפיץ להיות תלמיד של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, וזכינו אנו שהוא מעלה (שוב! זה כבר ספרו השני בנושא) סיפורים קטנים שהוא היה שותף להם בספר ומשתף אותנו בבחינת “אל תמנע טוב מבעליו” ואכן תענוג גדול לקרוא בספר, לפי הסדר, או באקראי פרק כאן ופרק כאן, ואם קוראים סיפור אחד פעמים, מה בכך, לומדים עוד משהו.

הסיפורים קצרים, עמוד או שניים, לעתים רחוקות מעט יותר, ואלו לרוב פרגמנטים של שיחה קצרה, סיפור רקע ואיתו משפטים בודדים של הרב, אולם כדרכו של הרב, יש לקחת כל מילה ברצינות (ראו מילים פשוטות) ולהבין את משמעותה היטב, ומלים מעטות מספיקות לרב את מה שאחרים לא מצליחים לומר בספרים שלמים. הספר מחלוק לחמישה שערים עם הכותרות: “הדרך העולה מעלה”, “לכתחילה אריבע’ר”, “יהודי מהלך בעולם”, “בא בימים”, “איך לגדל בנאדם”, ואמנם כותרות אלו אומרות לא מעט על התוכן, אלא שאין הן מצמצמות אותו ונועדו למעין חלוקה כלשהי לקורא.

העיר הבן שלי, ונראה לי שבצדק, שבספר כגון זה, אפשר לקרוא סיפור אחד, או שניים מפעם לפעם, והרווחתם סיפור, לרוב עם לקח והשכל ונקודה למחשבה, אולם התועלת למעיין תהיה דווקא בצירופם של סיפורים רבים, משערים שונים, היוצרים אפקט סינרגטי בו השלם עולה בהרבה על סך חלקיו, ומתוך אוסף הפרטים בגישת BOTTOM-UP יוכל המעיין ללמוד לא רק על אישיותו הנדירה של הרב שטיינזלץ, אלא גם להפיק יותר מסקנות ולקחים על עצמו.

יש קושי בהתייחסות לספר שרובו למעשה אנקדוטות, ואת האפקט הסינרגטי שלו איני יכול להדגים אלא הדבר מונח לפתחם של הקוראים, אולם אביא מעט מסיפור אחד המתאים היטב לימים אלו (שפיות הדעת עמ’ 189): “במדינת ישראל אנשים אינם מושחחים כדי לשכנע אלא מטיפים את דעתם. ולשם כך הם מנבאים שחורות על ימין ועל שמאל, עם קשר ובלי קשר – עם אחריות ובלי אחריות – על מה שיקרה או לא יקרה במציאות. זה נעשה מעין ספורט ישראלי לנבא שחורות. והדבר המתסכל הוא – שבישראל יש לאנשים מעט מאד הומור עצמי. על אחרים כולם כמובן יכולים לצחוק. הסאטירה כאן היא מאוד פוליטית, אבל תמיד על הצד השני”.

אודה כי הוצאתי דברים מהקשרם. בסיפור שפיץ מדבר על התלבטויות שהיו לו בטרם ניגש ללמד תלמוד, ואת הדברים למעלה אמר הרב על הסגנון התנכ”י של הנביאים ובעיקר נביאי הזעם, והוא מנגיד זאת לתלמוד שהוא כולו משא ומתן, שקלא וטריא, הפרכות ותירוצים, קושיות וסיוע ובעיקרו גם הרבה הקשבה. תא שמע, בוא ושמע? מה תשמע? מי יודע, קודם כל תבוא ותקשיב. הרב הסיים בכך שהוא היה רוצה שיותר אנשים יאמצו את הסגנון התלמודי.

כתבתי על ספרים רבים של הרב שטיינזלץ והדבר חוזר על עצמו פעם אחר פעם, בספריו ובפירושיו. הרב אינו אומר לך מה לחשוב, אינו מגלה לך את התשובות, אלא פותח לך את הדרך ומשאיר אצלך את האחריות, להמשך הלמידה. הרעיונות המופיעים בספר מופעים בצורה כזו או אחרת גם בכתביו שלו אולם כאן הם מגיעים בדרך אחרת, דרך הסיפור ממי שמע, דרך שיכולה להוסיף נדבך, על הדרך הראשונה, ואולי לחדור למקומות אחרים ונוספים (וראו הציטוט בגב הספר למטה), כמו שרומזת כותרת הספר שאישו של הרב, לא יכולה לנוח, והיא הולכת ופעולת בעולם. וראו גם את הכריכה: לפעמים יש דרך פשוטה וקלה, אבל אם דרך אחרת מתגמלת יותר או מאתגרת יותר או דורשת שתעשה משהו בעצמך, הרי שגם אם הפתח פתוח, לפעמים עדיף לקחת סולם ולטפס על הקיר. קריאה מהנה, וכמובן, לחיים!

אש לא יכולה לנוח
יואל שפיץ
ידיעות ספרים 2025
מגב הספר
“אני יודע שבאתם לשמוע דברי תורה ואתם בוודאי תוהים מדוע אני מבטל את זמנכם בסיפורים. אלא שאני יכול לומר לכם במידה רבה של ביטחון – שאת רוב הדברים שאני אומר לכם אתם תשכחו. אנשים מדברים ומדברים ונדיר שמשהו נכנס. אבל את הסיפורים, את הסיפורים תזכרו.” -הרב שטיינזלץ, מתוך הספר

הרב עדין אבן ישראל-שטיינזלץ (2020-1937) היה מבאר כתבי היסוד של היהדות, חתן פרס ישראל, אינטלקטואל והוגה דעות, אך בראש ובראשונה הוא היה מורה רב-פנים ומלא קסם, שדחף ודרבן את סובביו לחיות חיים פנימיים, לחלום עמוק ולשאוף גבוה יותר.

באש לא יכולה לנוח מאיר יואל שפיץ, תלמידו, את עולם הדימויים והמחשבה של הרב שטיינזלץ. כמי שנפגש עם הרב כנער וליווה אותו לאורך שנים כאדם בוגר, שפיץ מיטיב לתווך לקהל הרחב את קולו הבוער והלוחש של הרב, המדריך את תלמידיו בשבילי העולם, היהדות והנשמה.

הספר הוא אסופה יחידה במינה של סיפורים, רגעים, שיחות, רעיונות וניצוצות הנושאים את המסרים העיקריים של הרב שטיינזלץ בעבור האנשים שאותם ביקש לגדל.