כמבקר ספרים, שאינו רק חובב קריאה נלהב, השאלה הראשונה שאני נדרש לה במקרה של הוצאה מחודשת של ספר מהעבר היא האם היא מוצדקת. שאלה זו אינה תלויה בהכרח בדעתי על הספר עצמו וזו הבחנה שחשוב לעשות אותה. דעתי בספר שלפנינו היא שההחלטה מוצדקת לחלוטין. היצירה הנפלאה הזו רלוונטית כיום אולי אפילו יותר מאשר כשנכתבה. קחו רק את שם היצירה. בוקר של שוטים. כולנו יודעים איזה בוקר. כולנו שוטים. אבל מה הקשר בין יצירה משנת 1992 לאסון שפקד אותנו? החיבור הזה הוא דמיוני בלבד, צירוף מקרים שתמיד יהיו כמותו תגידו. ייתכן, עוד נחזור לזה. ואולי גם כאשר הספר יצא היינו כולנו שוטים ואפילו לא מסוגלים לזכור למה? משל התבואה המשוגעת של הרב נחמן טוען טענה דומה ואילו עוזאי, גיבורו המוגבל שכלית (מפגר, דביל, מונגולואיד, אוטיסט, ועוד שמות גנאי רבים שהוא “זוכה להם” ומפורטים בהרחבה במהלך הספר), יודע בוודאות שהוא מוגבל ומודע בהחלט למגבלותיו. בכך עוזאי כבר יותר חכם מאיתנו ובעל ראייה נכונה ומפוקחת יותר של המציאות.

עוזאי הוא בנה הבכור של משפחה מושבניקית שנשאר עם מנטליות של ילד בן שמונה. יש לו ראיית עולם משלו, הבנה משלו, ואפילו שפה משלו ואני יכול רק לרחם על מי שהיה צריך לעשות הגהות לספר הזה בו בן נר יצר לעוזאי שפה משובשת לגמרי אך מובנת לקורא לחלוטין. עוזאי מקבל את כל הבמה לעצמו כמספר בגוף ראשון ובסדרה של מונולגים פורש בפנינו את סיפורו הנע על כמה צירים מרכזיים ובהם תולדות חייו, האסונות שקראו למשפחתו וחיפושיו הלא נגמרים אחרי דמות שספק קיימת ספק לא בשם אלכסנדרה. כפי שעמד עודד מנדה-לוי באחרית הדבר, ייצוג בגוף ראשון של מוגבל שכלית הוא עניין די חריג ולמרות שהשוואה לבנג’י קומפסון (הקול והזעם, ויליאם פוקנר) מתבקשת יש גם הבדלים רבים, שכן בנג’י הוא אוטיסט בתפקוד נמוך מאד ואילו עוזאי, בתפקוד גבוה ועם מסוגלות רבה.

המונולוגים עוסקים באותם נושאים, אבל הם אינם חוזרים על עצמם בדיוק. יש בהם מצד אחד התקדמות על ציר הזמן, ומצד השני יש גם ספירלה בה עוסקים באותם נושאים שוב ושוב ובכל פעם עולים מעט למעלה ומקבלים עוד נקודת מבט, ועוד פרטים ומידע עליהם. החזרות מאפיינות גם את סגונו והגיונו של עוזאי, אותו בן נר יצר ואותו הקורא יצטרך לפענח.

כך אנו נחשפים בכל פרק מעט יותר לקורות המשפחה והמושב כולו: השכול והאובדן במשפחה, ההתרחקות של הבת, ההדרדרות של האב והמאמצים של האם להחזיק עוד את מה שנשאר ביחד. דברים נרמזים בתחילת הסיפור ומקבלים מקום ופירוט רב יותר בהמשכו. מעבר לדיבורים מסעו הפיזי של עוזאי הוא בחיפושיו ללא הרף אחר אלכסנדרה. היא חייכה אליו פעם באוטובוס. הוא יוצא לעשרות מסעות חיפוש שונים בכל הארץ, וכמעט תמיד מגיע, אולם נעצר כאשר הוא נתקל בנמסיס שלו, שלושה נערים שרק מציקים לו. בפעם הראשונה שזה קורה אני מתייחסים אליהם כדמויות אמיתיות, אולם כאשר הם חוזרים פעם ועוד פעם ועוד פעם, ברור שי כאן משהו מעבר לכך. זיכרון היסטורי של התעללות? תירוץ לאי ההצלחה, או אפילו לכך שהמשימה עצמה לא אפשרית? כל קורא יבחר את הדרך שלו לפירושה של היצירה.

עוזאי, בהבנתו המוגבלות אולי מבין טוב יותר מכולנו. גם אמו חושבת ככה. עוזאי הוא גם תמים, משולל כוונות רעות. הוא יודע שיש רוע בעולם, הוא נתקל גם בדברים רעים וגם בדברים עצובים, אולם הוא נטול רוע לחלוטין, לא מסוגל להזיק ולפגוע. ראייה כזו מציבה מול הקורא מראה כלשהי לדרך שבה העולם “הנורמלי” מתנהל, ואיך הדברים הנורמליים לעתים חסרי היגיון לחלוטין.

בחלק מהמונולוגים עוזאי מתאר פגישות עם אנשים, אחת מהן נקראת כיום כמעין נבואה על העתיד וכפי שציינתי בפתיחה רלוונטית כל כך לימינו: “ואיך להישאר רגוע מול הנאומי הסתה, כולם מקללים ומגדפים את כולם… הרי רק בסכנת נפשות, רק שהסכנה היא ממש תלויה מעל, חס ושלום, אז כולם מתאחדים. אה, זה לא שווה עלום. תאמין לי.” (עמ’ 170). כנראה שהמציאות בזמן כתיבת הרומן לא הייתה שונה בהרבה, ואת הקישור לאירועי השעה רק אנחנו עושים, אולם עצם העובדה שזה אפשרי, היא גם מהסיבות המוצדקות להוצאה מחדש של רומן נפלא זה ובפרט שמתלווה אליו הקדמה קצרה של הסופר עם רקע על נסיבות הכתיבה ועל דמותו שלו עצמו בספר ואחרית דבר המעמיקה בניתוח היצירה.

בוקר של שוטים
יצחק בן נר
כתר 2025 (מהדורה מחודשת)
מגב הספר
הוצאת כתר גאה להוציא מחדש את הרומן פורץ הדרך של הסופר יצחק בן־נר, בוקר של שוטים. עוזאי, גיבור הרומן, בן המושב, בן למשפחה ידועת מכאוב, בן העמק, חש ורואה את המציאות אחרת. כדרכם של התמימים הוא רואה הרבה ומרגיש הרבה. בעדשה רגישה הוא מנכיח נדבך מהוויה ישראלית שיש בה קסם ואכזריות, עצב וגעגוע, וגם הומור. במבטו מעומתים האידיאלים עם אורה הצורב של המציאות, אל מול כוונות טובות ורעות ומחירים ששולמו והקשיחו את סובביו, ואהבה שהיא האור שעוזאי עדיין נוהה אחריו.

זהו רומן שחי בתוך השפה העברית ועושה בה כבשלו. בשפתו הייחודית של עוזאי, על השיבושים וההמצאות שבה, מתגלה שוב כוחה של העברית החיה לכסות ולגלות, להשתנות, להראות לנו את פנינו ומי אנו עוד יכולים להיות.

גירסת הדפסה