ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

קצת קשה להשתמש במונח טעימה בקשר לשואה, אבל זו בערך מטרת הקובץ, לאפשר מבט ספרותי רחב מאד, ללא ירידה לפרטים אולם להציג ולו במיזער, מבחר מקורות חשובים. כמובן שההגדרה של חשובים היא סובייקטיבית למדי, והעורכים עומדים על כך בהקדמה, תוך הצגת השיקולים שלהם וההודאה כי אי אפשר להכניס את כלל המקורות ואין הם “מחלקים ציונים” למקורות השונים. נראה שנבחרו מקורות שנותנים תמונה כללית, על מקום מסוים, תופעה או זמן ופחות עוסקים בפרטים. גם כאשר נבחרו המקורות, יש לבחור משהו מתוכם, שכן מכל מקור מובאים עמודים בודדים, שיר או שניים, דף מספר, תמצית של תמצות. הקטעים מחולקים לפי נושאים: גטאות, גירושים, מחנות ריכוז, הצלה, אמונה נוער ועוד וכך מאפשרים גישה מהירה לנושא בו כל אחד מעוניין. למעשה יש כאן מעין לקסיקון ספרותי, כמובן שחלקי מאד, של מקורות, אולם כנקודת התחלה המאפשרת גישות שונות לנושא מכיוונים שונים בהתאם ליכולתו ולרמתו של כל קורא, האסופה נותנת מענה. נראה לי שבינה מלאכותית בימינו יכולה ליצור אסופות כאלו (הנה ניסיון ראשון שלה) ואולי אפילו להתאימן לבקשות מיוחדות יותר ופרטניות יותר של כל משתמש וקורא. אולם כמכנה משותף בסיסי עדיין יש מקום לבינתם של העורכים, שלהם ניסיון וידע רב בנושא, וכמובן קראו הרבה יותר ממה שמופיע בספר בשבתם על המדוכה לבניית האסופה. קהל היעד הוא בערך…

זכה יואל שפיץ להיות תלמיד של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, וזכינו אנו שהוא מעלה (שוב! זה כבר ספרו השני בנושא) סיפורים קטנים שהוא היה שותף להם בספר ומשתף אותנו בבחינת “אל תמנע טוב מבעליו” ואכן תענוג גדול לקרוא בספר, לפי הסדר, או באקראי פרק כאן ופרק כאן, ואם קוראים סיפור אחד פעמים, מה בכך, לומדים עוד משהו. הסיפורים קצרים, עמוד או שניים, לעתים רחוקות מעט יותר, ואלו לרוב פרגמנטים של שיחה קצרה, סיפור רקע ואיתו משפטים בודדים של הרב, אולם כדרכו של הרב, יש לקחת כל מילה ברצינות (ראו מילים פשוטות) ולהבין את משמעותה היטב, ומלים מעטות מספיקות לרב את מה שאחרים לא מצליחים לומר בספרים שלמים. הספר מחלוק לחמישה שערים עם הכותרות: “הדרך העולה מעלה”, “לכתחילה אריבע’ר”, “יהודי מהלך בעולם”, “בא בימים”, “איך לגדל בנאדם”, ואמנם כותרות אלו אומרות לא מעט על התוכן, אלא שאין הן מצמצמות אותו ונועדו למעין חלוקה כלשהי לקורא. העיר הבן שלי, ונראה לי שבצדק, שבספר כגון זה, אפשר לקרוא סיפור אחד, או שניים מפעם לפעם, והרווחתם סיפור, לרוב עם לקח והשכל ונקודה למחשבה, אולם התועלת למעיין תהיה דווקא בצירופם של סיפורים רבים, משערים שונים, היוצרים אפקט סינרגטי בו השלם עולה בהרבה על סך חלקיו, ומתוך אוסף הפרטים בגישת BOTTOM-UP יוכל המעיין ללמוד לא…

פעם אחת יהודי אחד קצת מוזר עם רעיונות משונים, הגיע למקום כלשהו, חטף ג’ננה והפך כמה שולחנות. משם הכל היסטוריה. פרופסור איל רגב מציג לנו בספרו את הגרסה שלו להשתלשלות האירועים, מהרגעים המכריעים שישוע הגיע לירושלים, הפך את השולחנות בבית המקדש בהם עסקו בעיקר במהרת כספים במה שעיניו היה מעין חילול הקודש, שבמקום הקדוש מתעדים כל כך בכסף (למרות שהסיבות לכך ברורות ומופיעות גם בתלמוד וגם בספר עצמו) הוצא להורג ולמרות שלכאורה הסיפור היה צריך להסתיים שם, אנשים עם רעיונות מוזרים בירושלים היו לא מעט, נוצרה מכך דת חדשה והדבר המוזר ביותר, הוא שזו דת שהקימו אותה יהודים, אולם מה שאפשר לה להתפתח היה צירוף של לא יהודים לתוכה. הספר עצמו מפרט ומרחיב בכל הנושאים האלו, בישו האיש ובתלמידיו המעטים למדי, ובעיקר באמונה החזקה שהוא קם לתחייה, האמונה ששינתה את הכל ואפשרה את המשך התנועה והפיכתה האיטית לדת חדשה. יש הרבה יותר מידע על המשך קורות הנצרות כאשר היא התפשטה מעט מירושלים לכל הכיוונים, אבל השנים הראשונות, עלומות למדי. ספרי הבשורות בעוון-גיליון נכתבו הרבה לאחריהם ועל ידי אנשים שלא פגשו את ישוע מעולם, הם אינם בהכרח אמינים היסטורית ולא מכסים את הפער. יש בתלמוד התייחסות לישו אבל היא מאוחרת מאד וכולה בעל אופי אגדתי בלבד ולחלוטין לא היסטורי. גם ההיסטוריונים…

סוכן בצללים משלים את טרילוגיית “להקת הזאבים” – סיפורה של רשת הריגול אותה יצר והפעיל הסוכן הבריטי בארני אלן. אהבתי את שני הספרים הקודמים בסדרה (סוכן בברלין , סוכן על הכוונת) וטוב יעשה הקורא אם יתחיל בהם, למרות שהספר יכול לעמוד גם בפני עצמו. נקודת ההתחלה של הספר היא בערך נקודת הסיום של הספר הקודם ולכן אפילו לכתוב עליה צריך לעשות בזהירות עבור אלו שמגיעים לסדרה רק עכשיו. נכתוב רק כי גם לאחר שנדמה שכבר אין עוד אפשרות למשימה נוספת, אירועי המלחמה מחייבים את כולם ובפרט את ג’ק האמריקאי וסופיה הגרמנייה, שניצלו בקושי ממשימה קודמת, לשנס מתניים ולחזור לשטחי הרייך והפעם לצרפת הכבושה, לעיר ליון בה שולט ראש הגסטפו קלאוס ברבי. אלכס גרליס לוקח אירועים ומקומות אמיתיים ושוזר לתוכם עלילה בדיונית, אולם כזו שנדמית כאחת שיכלה להתרחש. הקורא הישראלי כמעט שאינו יכול להפריד בין אירועי השואה לאירועי מלחמת העולם השנייה, אולם ברומנים רבים על מלחמת העולם השנייה לא תמצאו אזכור לשואה. גרליס לעומת זאת, רואה חשיבות רבה גם בהנחלת זיכרון השואה דרך ספריו. בספר זה מוזכרים בהרחבה מפעל “המתות החסד” שלא כוון נגד יהודים וגירוש ילדי בית היתומים באיזיו שבוצע על ידי בארבי. יתרה מכך, בספר מופיעים שמות כל הקורבנות של גירוש זה, שאירוע כתוצאה מהלשנה שמקורה עד היום אינה…

הלכה כשמה כן היא אמורה להיות הולכת עם האדם והעולם קדימה. ההתקדמות הטכנולוגית במאות השנים האחרונות מציבה אתגרים חדשים שההלכה מתקשה להתמודד איתם. אין זה אשמת ההלכה בהכרח אלא בעיקר שאין מקור סמכות בעם היהודי שכולם יסכימו להיות כפופים לו. גם בזרם האורתודוכסי שרואה את עצמו כפוף לחלוטין להלכה יש זרמים ליברלים יותר ושמרנים יותר והבעיות הולכות ונערמות ולעתים הן יותר פוליטיות מאשר הלכתיות. הרב שלמה הכט בספרו “עתידין להתחדש” עוסק בנושאים טכנולוגיים שבהם כבר כיום אפשר לראות את המגמה ולהעריך את האתגרים שיעמדו בפני ההלכה בשנים הקרובות. הכט סוקר בספרו מגמות הלכתיות שונות, דרכי התמודדות בעבר ואת האתגרים לעתיד. נושא החשמל והמנועים למשל הם אתגר להלכה כבר עשרות רבות של שנים, אבל אם פעם מנוע המופעל בדלק ובשריפה הוגדר מיד כאש בוערת, הרי שכיום אפשר לייצר חשמל סולרי, לאגור בסוללה של זרם ישר ולהשתמש בצורה שלפחות לכאורה אין בה איסורי תורה. אמנם בשבת בפרט יש איסור של “עובדין דחולין”, כלומר אין להפוך את השבת ליום חול, אולם גם הגדרה זו אמורפית ומשתנה. בעתיד הלא רחוק, חשמל, חיישנים, בינה מלאכותית וכל אלו יעטפו אותנו מכל כיוון. הדברים קיימים גם כיום ובעתיד זו תהיה ברירת המחדל. מצלמה תזהה אותנו מתקרבים לבניין שלנו. הדלת תיפתח מעצמה, המעלית תגיע ותעצור בקומה של הדירה…

הרב שרלו עוסק שנים רבות בנושאי האתיקה, ואחד מספריו האחרונים עסק בפרט באתיקה של המחלוקת, נושא מהותי למדי לחברה הישראלית, שאוהבת מחלוקות ולא יודעת איך לנהל אותן, כפי שאנחנו חווים היטב בשנים האחרונות. ספרו החדש כללי יותר ומכיל פרקי עיון כלליים בנושא האתיקה והמוסר ביהדות לצד פרקים בנושאים ספציפיים בהם הוא נכנס יותר לעומק הדברים. במקומות רבים, הרב שרלו מפנה לספרים וחיבורים אחרים שכתב והוא מרבה להביא מדבריהם של הרמב”ן והרב קוק במהלך הספר. הספר נפתח בשלושה פרקים קצרצרים, שאולי היה כדי לאחדם לפרק אחד של מבוא, המתארים חלק ממטרת הספר, דנים בשאלה מדוע נעשה השימוש במונח אתיקה ולא במונח היהודי “מוסר” ופרק שכותרתו “קיומה של אתיקה”, והאם היא בכלל קיימת, או מה שמכונה המוסר הטבעי. לאחר מכן מופיע פרק ארוך שכותרתו “הכרת התורה במוסר העומד בפני עצמו”. כותרת פרק זה, מטעה מעט מאחר והוא עוסק בהוכחות שונות ומרובות לכך שפרקי התורה שאינם רק מצוות מחייבים בהיבט המוסרי. בעיני אין בכך מוסר העומד בפני עצמו, אלא מוסר המגיע מהתורה אך אינו מצווה במפורש. מוסר העומד בפני עצמו, הוא אולי אותו  “מוסר טבעי”. דעתי בקצרה היא שהתורה מניחה אותו כקיים, שהרי היעדרו של אותו מוסר, הוא הגורם לקב”ה לכעוס על קין, שלא קיבל שום ציווי שאסור לו להרוג נפש, ולאחר מכן…

יערה קסטל מצליחה להדוף תוקף שפורץ לביתו תוך שהוא מאיים עליה ומנסה לאנוס אותו. ההדיפה מתבררת כמוצלחת יותר מדי כך שהתוקף נהרג, ויער המוצאת את עצמה בתסבוכת רצינית, שכן לא רק שהיא יודעת מי התוקף, אלא שהוא מקושר למשפחה שידיה רב לה בעולמות העליונים וגם בתחתונים, מה שהופך את חייה של יערה להיות נתונים בסכנה. העלילה נעה במהירות עצומה, כאשר דווקא כמה דמויות לא צפויות באות לעזור ליערה, אבל הקורא לא יודע אם ועד כמה הוא יכול לסמוך עליהן, ואחת מהן מספרת בהרחבה את סיפורה האישי, מימי מלחמת העולם השנייה, ובכך מבלבל את יערה עוד יותר. מחשש ספויילרים אין אפשרות לפרט יותר מדי, אבל מראש נעיר שהעלילה, לא מאד הגיונית וסבירה, אפילו בעולם המותחנים המהירים והקצביים. מאחר וזהו ספרה המי יודע כמה של קראוס-ויינר, נראה שיש קהל מספיק גדול שזה כלל לא מפריע לו , אז גם לי זה לא הפריע. הספר קריא מאד, הדפים עפים בקצב מהיר והוא אינו ארוך במיוחד, כך שיספק לקוראים כמה שעות של הנאה. עיקרו של הספר מתרחש במהירות תוך ימים בודדים ומשאיר ליערה כמה דילמות לא פשוטות. בנקודה זו היה אפשר לסיים את הספר ולהשאיר סוף פתוח לגבי הדילמות, וגם לגבי סיפור האהבה שנרקם בינתיים ולא ממש התממש אבל קראוס-ויינר חוסכת זאת מהקורא ובפרקים…

אילעאי עופרן הוא רב קיבוץ, פסיכולוג, ראש מכינה קדם צבאית, פובליציסט, אושיית רשת בפייסבוק וגם נכד של ישעיהו לייבוביץ. כל ההיבטים האלו באים לידי ביטוי בהרצאותיו ובשיעוריו (ואלו לרוב מושכות קהל גדול) וגם בספריו. סדרת ספריו “עת לדרוש” היא על סדר השנה והכרך שלפנינו עוסק באלול ובימים הנוראים. אמנם חלקו הראשון של הספר כותרתו אלול, שכבר עבר וגם ראש השנה עבר, אולם פרק אלול מתאים וראוי גם לעשרת ימי תשובה ולכן סקירה זו אמנם מתפרסמת באיחור מה, אבל עדיין רלוונטית לשבוע זה. כהערכה כללית אומר שנהנתי מאד מהספר והוא ליווה אותי בימי ראש השנה. הרעיונות המובאים בו חשובים והם מותאמים לימינו אנו בעיצומה של המערכה הקשה. את הפרק על יום הכיפורים אני שומר לקריאה עיצומו של יום. הפרקים עצמם קצרים אולם גם בהם מצליח עופרן, מתוך חדות מחשבה ומבט נוכח להביא תובנות חדשות ואף לבצע מהלך המכונה לעיתים בישיבות “חקירה”, בה מנסים לעמת שתי תפיסות לגבי אותו עניין ולראות אילו צדדים של העניין כל אחת מהן תופסת, ובמידת האפשר לבצע סינתיזה כלשהי. בספרים מסוג זה דרכי היא לבחור פרק לצורך הדגמה ולדון בתוכנו בתוספת הערות שלי. בחרתי בפרק “פרדוקס הסליחה” אך נגלוש גם לפרק שבא אחריו וכותרתו “כפרה או תשובה? – מאשמה לאחריות” שכן בעיני הם יחידה אחת ומשמותיהם כבר…

“אני לא יכול לדבר על נקודת משבר מסוימת. אני חי במשברים כל הזמן. אצלי כל חג זה בעיה. בשמחת תורה, לדוגמה, דיברתי בישיבה על השואה, לא יכולתי לעבור שמחת תורה בלי השואה. לשואה יש השלכות על כל החיים שלנו. כל מה שיש בארץ קשור לשואה, הכול מושפע מהשואה באופן בלתי מודע. זה משחק תפקיד גדול בחיים שלנו בארץ – כל פחד הקיום, ההישרדות” (עמ’ 215) הספר “לעולם יהא אדם” מביא דברים שאמר הרב עמיטל בישיבת הר עציון, ובמקומות נוספים במשך השנים. לא מדובר בשיחות שלמות אלא בקטעים, לעתים בני שורות בודדות ולעתים גם כמה עמודים, בנושאים שונים ומגוונים. כמו בלקטים אחרים, ללקט יש שתי מטרות שאינן חופפות, ולעתים יש להכריע ביניהן. המטרה הראשונה היא עבור תלמידיו של הרב, שבהשערה מושכלת, ניתן להניח שיהיו רוב רוכשיו וקוראיו של הספר. המטרה השנייה, היא להרחיב את תפוצת דברי הרב לקהלים נוספים, בין אם אלו התלמידים הצעירים יותר בישיבה שלא זכו להכיר את הרב אך שומעים את שמו כמעט מדי יום או לציבור הרחב. מאחר ובסקירה על ספר מסוג זה, אין הרבה טעם להתפלמס על התוכן, נביא כמה קטעים ובעיקר נבחן את הצלחת העורכים להתאמת הספר לשני הקהלים. עבודת הליקוט היא תמיד עבודה קפדנית ואיטית, בפרט שהדברים נלקטים ממקורות שבעל פה, הקלטות שונות, רישומים…

פירושים מפתיעים, מאמרי עומק, חידושים שלא שערום אבותינו? כל זה אין. לא שצריך להיות מופתעים, משם ההגדה ומתמונת הכריכה וגם מהיוצרים.  כמבקר חמור סבר, אני יכול פשוט להעתיק את דבריהם מהפתיחה: “איורים מטופשים להחריד, שטותיים למהדרין”. אכן תיאור קולע ומדויק של ההומור. נמוך יותר מים המלח. לפני זה נאמר בפתיחה: “החלטנו לא להעמיס על הטקסט עוד פירוש אלא ללוות אותו קצת אחרת”. גם זה תיאור מדויק וקולע. אישית אני לא ממש מתחבר להומור סטייל אנדרדוס (מתן צור הוא אחד מחברי הרבייעיה) ובחלק מהאיורים בהגדה זו גם לא הבנתי מה מצחיק (מוצאי היקי בהחלט גורם לקשיים בתחום זה), אולם אני תמיד מעדיף הומור של אנשים שיודעים לצחוק על עצמם, מאשר סטיריקנים מחודדי לשון שיורים חצי ארס לכל עבר אבל תמיד על אחרים. המודעות העצמית של מתן ואלחנן גבוהה והיא בולטת גם בטקסט על הכריכה האחורית (ראו למטה) ואפילו היא מעלה איזה גיחוך קל. ליל הסדר הוא לילה רציני. רציני עד מאוד (לחלק הזה, היקה שבתוכי מתחבר ממש טוב). ציון הגאולה, השחרור מהשיעבוד, הצרות במהלך הדורות, המצוות החשובות של מצה ומרור. רצינות עד כדי תהום וככה זה צריך להיות, אולם, ברוב הבתים, האווירה משתחררת קצת בחלקו השני של הסדר. בכל זאת ארבע כוסות יין (ובכמויות האלו גם תירוש גורם לסחרחורת קלה), בטן מלאה…