ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

בִּפְתֹחֶת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן“דָּבָר” בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶתמוּל כַּדּוּר הָאָרֶץהָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם. שורות מסתוריות אלו מהשיר “תצלום לילה” של אבות ישורון שלחו את עודד כרמלי למסע חיפושים שתוצאתו היא הספר המונח לפנינו. כרמלי תהה לאיזה צילום ישורון מתכוון, בזמן כתיבת השיר, לא היו חלליות כלשהן בחלל, ויצא בעצמו למסע מחקר בחלל היצירתי תוך הצלבת מקורות בין שירים וארכיונים. הרעיון המרכזי בספר הוא לבדוק כיצד התייחסו משוררים ישראליים לאירועי מפתח במירוץ לחלל. מרבית החומרים נגישים ברשת, והקורא יכול בקלות להרחיב את החיפוש באמצעות הפניות המיקום המועילות. ספר זה הוא יצירה נדירה במרחב הספרותי. אמנם מרכז הכובד שלו נטוע עמוק בשירה, אבל הוא עוסק בתחומים רבים נוספים. חלל בוודאי אבל גם היסטוריה ישראלית ובינלאומית, פוליטיקה ומדעי המדינה, אמונה כפירה והאשמת אלוקים, עיתונאות, בלשנות, שואה, פיוטים קדומים ותורת הסוד, משפט ועוד. אם פלא בעיניכם איך נושאים רבים כל כך מוצאים את מקומם בספרון בן 144 עמודים בלבד, ייתכן שהתשובה היא במדיום של השירה, בה מילה אחת יכולה לתאר עולם ומלואו, או לעניינו חללו. איני בקיא ומומחה בשירה, אולי אפילו ההפך, אולם כחובב אסטרונומיה איני יכול להתעלם מספר שעל כריכתו מופיעה תמונת שבעת האסטרונאוטים של תוכנית החלל מרקורי. הסקרנות ניצתה, ולאחר קריאת הקדמת הספר בצורה דיגיטלית נשביתי בקסמו ועברתי מהר לקריאה בעותק פיזי, המאפשר קריאה…

כחובב מושבע של סדרת פנדורין החל מהספר הראשון עזאזל (אם אינכם מכירים את הסדרה כלל, הפסיקו לקרוא את הסקירה ולכן ישר לחפש אותו בספרייה) שהיה פורץ דרך וסוג של חידה, אני בדילמה קשה האם לסיים כבר את הסדרה או לחכות לתרגומים הממש טובים של יגאל ליברנט. הפער שנוצר משמעותי, ספר זה יצא לאור לפני 13 שנה (עוד על הסיבות לחיבתי לסדרה, למה עדיף לקרוא אותה בעברית ואפילו הייקו מקורי – בסקירה על מרכבת היהלום). הסדרה עצמה ידעה עליות ומורדות והיא מתפרשת על פני כמה עשרות שנים. הפעם, בצורה נדירה למדי, אנחנו מקבלים תאריכים מדוייקים, ימים בודדים לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, כולם בוחשים בקלחת, ודווקא באקו, חור נידח על הים הכספי, הופכת להיות אחת הערים החשובות ביותר בממלכה הצארית, בגלל כמויות הנפט העצומות שבה. גיבורנו אראסט פנדורין, שהיה עצמאי ברוב ספרי הסדרה האחרונים, נקרא שוב לשרת את המולדת ואפילו מועלה בדרגה, כפי שקרה בכל אחד מספרי הסדרה הראשונים, והפעם יש לו גם הרבה עניינים אישיים לסדר. אקונין, שם העט של גרגורי צ’חארטישווילי, חוזר ליסודות הסדרה, ואחרי שניסה סיפורים קצרים, סיפורים משתלבים, ועשור בו שלח את פנדורין לכל מיני מקומות בעולם בעקבות ספרות המתח העולמית ואך ניסה את כוחו במחזאות, ספר זה ממשיך את הקו שכל כך אהבתי ושדי…

בתזמון מצוין, לאחר עלייתו של הסרט אופנהיימר יוצא ספר זה בעברית ומביא אספקט נוסף של הפצצה האטומית בספר תיעודי שבוחן את הנושא מנקודה שונה מעט ונותן לקורא הישראלי שפע מידע בנושא. נקודת ההתחלה אינה בתורת הקוואנטים, אינה באיינשטיין, הפיזיקה כלל לא נמצאת בספר זה, אלא מתחילה ביום בו רוזוולט מת וטרומן מוצא את עצמו בתור POTUS. המלחמה באירופה כבר לקראת סיום וטרומן שומע בחצי משפט משהו על איזה נשק חדש שהוא יקבל תדרוך מלא עליו כמה שיותר מהר. טרומן חסר הניסיון מבין שהוא למעזה זה שצריך להחליט האם להשתמש בנשק זה, האם הוא אכן יביא לסיומה של המלחמה, האם הנזק יעלה על התועלת, האם העולם יושמד? אז גיבור אחד של הסיפור הוא טרומן. גיבור אחר הוא מטוס ה B-29, זה שהיה צריך להטיל את הפצצה, מפקדו קולונל טיבטס וכל אנשי טייסת 509 שהתאמנו חודשים לקראת משימה שאת פרטיה ידעו רק זמן קצר לפני כן. בשלב זה של האירועים הפצצות כמעט מוכנות, המדענים די בטוחים שזה יעבוד, אבל גם הם גיבורים בעלילה ובעיקר בהכנות לניסוי טריניטי, שנערך תוך כדי פסגת פוטצדאם ליד ברלין. יש עוד שני סיפורי משנה, שבאים לתת תמונה כוללת יותר, האחד הוא של עובדת במפעל העשרת אורניום והשני של ילדה בהירושימה. שני סיפורים אלו נבחרו מהסיבה שמחבר הספר…

מאות אם לא אלפי ספרים נכתבו על יום הפלישה וגם אני קראתי לא אחד ולא שניים, כך שעוד לפני שפותחים את הספר שלפנינו עולה התמיהה, מה עוד אפשר לחדש. על הכריכה מופיע איזכור לספרו הקודם של מילטון “הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה” המרמזת גם על ספרו. לא התמקדות במאקרו, אלא במיקרו, ולא במרכז אלא גם בשוליים. כך נפתח הספר דווקא באווה אייפלר בעלת תפקיד זוטר כלשהו בלופטוואפה, דמות חסרת חשיבות לחלוטין, אבל כזו שהייתה חלק, קטנטן אמנם, באותם מאורעות וממשיך בעוד ועוד דמויות כאלו. זו החלטה מעניינת ומאתגרת. אם נפרק את המבצע הענק לפרטיו, הרי שמעורבים בו מאות אלפי אם לא מיליוני אנשים, כאשר לכל אחד מהם יהיה סיפור כלשהו, וצריך לבחור די בפינצטה דרך איזה דמויות להוביל את הסיפור מתוך כמות החומר האינסופית. מצד שני, ההתמקדות בפרטים עשויה לגרום להחמצת התמונה הכללית של המערכה הקשה, בה בהחלט קרו הרבה יותר מדי דברים בו זמנית, בשביל שיהיה אפשר לעקוב אחר כולם, אפילו ממרחק של כמעט שמונים שנה. למרות שגב הספר טעון שהעצים הרבים אינם מעלימים את היער, הדבר אינו מדויק ומרכז הכובד בספר נוטה באופן ברור אל העצים, על חשבון התמונה הכללית. אני לא חושב שבחירה זו היא בהכרח דבר רע, כפי שכתבתי, נכתבו ספרים רבים על הפלישה (מבין החדשים…

הספר “היסטוריה גדולה” מציב לעצמו משימה מאתגרת – ההיסטוריה מהמפץ הגדול ועד ימינו ואפילו לתוך העתיד, וכל זה בספר יחסית קצר ונגיש. שיטת העבודה היא לזהות מקומות בהם הייתה קפיצת מדרגה כלשהי, כזו ששינתה את הכל, כך לא ממש משנה מה קרה בפרקי הזמן בין קפיצות המדרגה, אלא השינויים עצמם. לכל מעבר כזה קורא המחבר “סף” והוא מציין תשעה כאלו, שלמרבה הנוחות מופיעים כולם בטבלה כבר בפתיחה. מתודולוגיית הכתיבה משלבת תחומי מדע שונים. שלושת הספים הראשונים הם אסטרופיזיקליים לחלוטין. הרי לא היה משהו אחר, אבל בשלב שכדור הארץ כבר נוצר, נכנסת גם הכימיה והגיאולוגיה לתמונה ובסף המציין את החיים, אנו נכנסים לתחום מדעי הביולוגיה. מכאן והלאה ייעשה שימוש בתחומי מדע נוספים. בערך באמצע הספר, מופיע השלב בו התפתח המין המכונה “אדם” לראשונה, בערך לפני 7 מיליון שנים. בשלב זה המאמץ מתמקד בהסברת איך הגענו למצב אותו אנו מכירים כיום, או יותר נכון המצב בו אנו מכירים את תחילת ההיסטוריה הקרובה (לפני כ-5000-6000 שנים). זהו פער גדול מאד ואכן יש צורך להסבירו, כאשר גם פער זה מחולק לתקופות משנה. ומשלב בין הופעת המינים השונים של “אדם”, הופעת “האדם החושב” ותקופת הקרח האחרונה, שלאחריה מין זה, אנחנו, התפשט על פני כל כדור הארץ ומשם הפרה-היסטוריה היא כבר היסטוריה. בחלקו האחרון של הספר…

כל כך מעט היה צריך בשביל ש-20 ביולי 1944 ייראה אחרת. ניסיון ההתנקשות בהיטלר שכלל אחריו הוראות מדוקדקות להפיכה צבאית, להשתלטות על מוסדות השלטון בבירה ולהכפפת כוחות צבא ענקיים בחזיתות השונות לשלטון החדש יצא לדרך.תקלות רבות, החלטות שגויות עד כדי אבסורד, והמון חוסר מזל, ושום דבר מזה לא קרה. עוד שמונה חודשים ועשרות אלפי הרוגים ונרצחים עד אשר הושגה הכניעה. כמעט כל המשתתפים בהתנגדות הוצאו להורג.מעבר לשאלה מה בדיוק השתבש ולמה, הנידונה במפורט לקראת סוף הספר, מנסה הספר להביא בצורה מלאה את סיפורה של תנועת ההתנגדות הצבאית להיטלר החל מעלייתו לשלטון ועד ניסיון ההתנקשות הכושל. אבל מעבר לתיאור ההיסטורי, עושה אורבך מעשה שקצת “מסוכן” להיסטוריון והוא ניסיון להיכנס למניעים.את מאמצי ההתנגדות אפשר לחלק לשניים, מעשים יחידניים וכאלו מפורטים שניים בספר (לא נראה שהיו הרבה יותר מזה): גיאורג אלזר שעוד בשנת 1939 הצליח כמעט להתנקש בחייו של היטלר ולגרום לשאלה שאף אחד לא יכול לענות עליה, “מה היה קורה אם”, במבצע יחיד בלתי ייאמן, והניסיון השני שהיה יותר מעשה סטודנטי ללא תוצאות של ממש ובוודאי ללא יכולות להתנקש בהיטלר של הנס שול, סטודנט ממינכן וחבורתו הידועים בכינוי “הורד הלבן”. אבל פרט לאלו, הייתה תנועת התנגדות נרחבת, עם קשרים בצבא, במודיעין (עד ראש האבווהר עצמו, אדמירל קנאריס) ובגופים אזרחיים שונים. היו אנשים…

אפתח בווידוי שחוץ מזה שוייצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שהוא היה מדען ופתיח תהליכים שקשורים לאצטון ועזרו מאד לבריטים, ועקב כך היה בקשרים אישיים מעולים עם כל השלטון הבריטי, קשרים שהביאו גם להצרת בלפור וגם לאי נסיגה מוחלטת ממנה בהמשך, איני יודע הרבה על וייצמן. כאשר קיבלתי את הספר העב כרס עד מאוד (למעשה הייתי בטוח שיש במעטפה לפחות שלושה ספרים), המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: “האם מתארים בספר כל אפצ’י לממחטה שהוא עשה?”. בכך נפלתי בדיוק לקלישאה אותה מנסים כותבי הספר לנפץ כבר בהקדמה (עמ’ 9): “תפארתו של וייצמן בזיכרון הקיבוצי הישראלי ומחוצה לו עיקרה בהצהרת בלפור המהבהבת מדי כמה עשורים. אחר כך הוא נזכר כנשיאה הראשון של מדינת ישראל. כל שאר פרטי הזיכרון נדחסים לאותה ממחטה מפורסמת שרק אליה כביכול הוא יכול לדחוף את חוטמו.” תיאור מדוייק יותר של עצמי וכנראה של עוד רבים, לא יכולתי למצוא. בכל אופן, אני בבעייה עם ספר כזה. אין לי יכולת לשפוט אותו מבחינת איכותו המחקרית, אני לא מהתחום ולא מכיר את המקורות. השתכנעתי מרצינות המחברים. מטרתם להדגיש את חשיבותו של וייצמן להקמת מדינת ישראל. הדימוי שאותו הם נוקטים (ואינם הראשונים שעושים זאת) הוא שוייצמן היה משה המוליך את העם במדבר ואילו בן גוריון, יהושע המנחיל את הארץ. מאחר…

הספר דווקא התחיל טוב. הרעיון לקחת שנה אחת ולבדוק אותה אמנם מלאכותי משהו, בפרט ההגדרה של שנה, אבל יכול להיות מעניין. גם צורת הכתיבה המביאה אנקדוטות בדרגת חשיבות כזו או אחרת, מהווה ניסיון לכתיבה חדשה על היסטוירה, בצורה קלילה יותר. אמנם היא מראה יותר על המחברת ומה שמעניין אותה ופחות על שנת 1947 ומראש לא חשבתי ש-1947 שינתה את ההיסטוריה. בטח לא יותר משנים אחרות, וכנראה גם הרבה פחות, ואם מחפשים מספיק אפשר למצוא בכל שנה אירועים ששינו משהו, ועדיין קראתי בעניין. התוצאה מאכזבת. אולי אפשר לכתוב שונה וקלילה בלי לוותר על מעט עומק וגם לא על דיוק אבל לא אוסברינק אינה מי שיודעת לעשות זאת. יש לספר יתרון, ואפילו חן מסוים, בתזזיות ובקופצניות שלו, והוא קריא ומושך, אבל הבעייה שבכל תחום שהוא עוסק הוא עושה זאת בצורה שטחית להחריד, ללא עומק וכפי שיתברר גם ללא דיוק. מעבר לכך בשום מקום בספר אין ניסיון לשכנע שאכן שנת 1947 חשובה כל כך ושינתה משהו וביותר מדי מקומות בספר מתארים אירועים מוקדמים או מאוחרים לשנה זו, מה שרק מוכיח שאין בסיס לטענה בכותרת המשנה של הספר. הופתעתי מהעיסוק הניכר, מעבר לכל פרופורציה הגיונית, בשאלת תוכנית וועדת החלוקה לארץ ישראל. הנושא תופס חלקים נרחבים בספר, ודווקא המקבילה שלו, חלוקת הודו (להודו פקיסטן ובנגלדש…

ב-13 לינואר שנת 1898 הוקדש כל העמוד הראשון של העיתון הצרפתי  L’AURORE למכתבו של אמיל זולא לפליקס פור, נשיא הרפובליקה הצרפתית. את כותרת המסמך כולנו מכירים, אבל את התוכן? אני אישית לא הכרתי, ואין תמה בכך שכן התרגום הקודם למסמך זה יצא בשנת 1949. כעת, 120 שנה לאחר פרסום המכתב וקצת יותר מ-123 שנה מסיום משפטו השערורייתי של אלפרד דרייפוס, יוצא תרגום חדש למסך חשוב זה בתרגומה של הדר קלונובר. עשרים דקות בלבד יקח לכם לקרוא את המכתב ולאחריו תמצאו מסה ארוכה, מניפסט מלא פאתוס, בלשון שכבר אינה קיימת כיום אך כזו ההולמת היטב את רוח מכתבו של זולא מאת חי בדרה, העוסק בהיבטי המסמך, בעלילה עצמה על דרייפוס, במשפט המגוחך, בהכחשת האמת ובטיוח גם כאשר היה ברור כי דרייפוס חף מפשע, במשפט השני שגם בו הורשע דרייפוס בניסיון טיוח אחרון, ובזולא עצמו, שהתגבר מעל הרפש האנטישמי בחברה הצרפתית, ותוך סיכון מעמדו, ואפילו סיכון חייו פרסם את מכתבו. וכך פותח חי בדרה, את מאמרו על מכתב אמיל זולא – “אני מאשים…!” (הנקודות וסימן הקריאה במקור הצרפתי). “אתה ואת המבקשים לדעת את נפש אומתכם, את כור מחצבתה של הציונות הצודקת, לא תוכלו להבינה מבלי להזכיר את סיפור מכתבו האלמותי של אמיל זולא אני מאשים…!. זולא, עידית סופרי צרפת, בחר לא לעמוד…

האחות תאה וולף התנדבה לשליחות לאלכסנדריה לסייע בהקמת בית חולים יהודי ובהכשרת האחיות שם. זאת לאחר לימודים של כמה שנים בגרמניה. התפקיד היה לשנתיים ולמעשה שליחות זו הצילה את חייה. בשנת 1937, עמוק בתוך השלטון הנאצי ורדיפות היהודים, עזבה תאה למצרים, אז בשליטת הבריטים, וכמובן שלאחר סיום תפקידה לא חזרה לגרמניה. הספר מספר על עבודתה באלכסנדריה ומנסה להעביר גם את רוח התקופה, שירת הברבור של יהדות מצרים המפוארת, יהדות משכילה תרבותית ואמידה, ששנים מעטות לאחר מכן נרדפה בידי פארוק, נושלה מנכסיה וגורשה בחוסר כול. בית החולים באלכסנדריה טיפל בחולים ערבים ויהודים באמידים ובעניים ומומן ברובו מתקציב הקהילה היהודית. לאחר פרוץ המלחמה טופלו גם חיילים פצועים וכל מי שהיה צריך סיוע. הספר מורכב מאוספים של סיפורים קצרים, המדלגים לפעמים בזמן, כאשר הסופרת, בעצמה ילידת מצרים, מכניסה לעתים סיפורים מהתקופה בפי המטופלים, ויוצרת שילוב מעניין וחוויתי לקורא. פרקים מסוימים העוסקים בסיוע ליהודים הם לא מפשוט ממדהימים. למשל, אוניה גרמנית שהגיעה מגרמניה ומסתבר שיש בה 13 קשישים יהודים שהצליחו לעלות עליה, אולם הקברניט נועל אותם בתאים בכל נמל שלא יצליחו לרדת כדי שיוכל להסגירם בחזרתו לגרמניה. שוטר ערבי מודיע לתאה על כך והם מטכסים עצה, להגניב למזון שהם תרופות הרדמה ואז לפנות אותם מהאוניה בתואנה של מגפה שהתפרצה (לפי החוק קברניט אוניה חייב…