כבר הכריכה אמרה לי שמשהו בספר הזה של יואב בלום יהיה שונה. השם, הגופן ובעיקר הקריאה הרצופה “הסופר יואב בלום” שיכולה לגמרי להיות שם הספר אבל אי אפשר ללכת לשם בפסקנות. גם גב הספר מבטיח ספר אישי וגם התוכן שדן בסופר ובהתלבטויות שיש לו ערב קבלת פרס ספרותי חושב, האם בכלל “מגיע לו” לקבל את הפר, שכן מה הוא כבר עשה, או במילותיו של קורן/בלום: “״לא זוכים בפרסים על ספרים שאין אתגר אמיתי בלסיים אותם. לא כתבתי על הכיבוש, לא גיליתי סודות מעולמם של חרדים, לא כתבתי מעשיות ייאוש ושנאה עצמית על המדינה ואז הצגתי אותן כסאטירה, המשפטים שלי קצרים מדי, הסימבוליקה שלי ברורה מדי, ואין לי קלישאות שאנשי ועדות פרסים אוהבים לקרוא להן ׳אמיצות׳. אני באמת לא אמיץ מספיק. אני לא נלחם את מלחמתן של עדות המזרח, לא מספר את סיפורם של עולי ברית המועצות, לא מלוכלך על מתנחלים, לא מגלה לָעולם את הריקנות התל אביבית, לא מחטא באור השמש את גלגלי המנגנון הפוליטי המושחת, לא משחית את נפש הקוראים שלי בתיאורי אלימות קשה בשמה של העלאת המודעות למצבם של, ובגדול, אני לא מספיק נביא זעם־חושף אמיתות־מביט במבט מפוכח־כותב עם קצות עצב חשופים־נושם את דופק הצייטגייסט. אני מוכר מספיק ספרים ויש לי מספיק קוראים. אין באמת סיבה לתת לי פרס.״

המשבר אינו מקרי הוא קשור לציטטגיסט הנוכחי, רוח התקופה, ובעיקר לשבר של עולם הרוח לאחר השבעה באוקטובר, עת המילים היו נראות דוממות וחסרות תועלות לעומת הזוועות ולעומת אלו שנשקם היה זה שנחוץ למלחמה באויב, כאשר “הנשק” הספרויתי נראה דל ערך וחסר חשיבות. בהערת אגב, נעיר שייתכן וגם זה אינו נכון, מבחינה מסוימת. קחו למשל את השיר “יהיה טוב” של יסמין מועלם שהושמע כמעט ברציפות ומעט לאחר מכן את “חרבו דארבו” שנתנו איזה עידוד כלשהו. לאומנות מוזיקה, שירה וספרות יש מקום גם בזוועות, ואמם כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אולם שפע היצירות מכל הסוגים שיצאו על המלחמה, מוכיח שהן שותקות למעט מאד זמן.

במהלך הקריאה היו לי רפרנסים רבים וביניהם לסיפור שאינו נגמר, ראו את הענן למטה, למגדל האפל של סטיבן קינג וגם לרבים מספריה של מאיה ערד.

כשיש ספר חדש של בלום תוכניות הקריאה משתנות עד כדי כך שהפסקתי ספר אחר באמצע.

אני צריך לסדר את המחשבות ולכתוב ביקורת קוהרנטית יותר אבל כהערת שבח נציין שבלום יצא כאן לגמרי מאזור הנוחות שלו, ואמנם יש ממד פנטזיה אורבנית כמו בכל הספרים הקודמים אבל הפעם הוא רק רקע למשהו שונה לגמרי. היציאה הזו כרוכה במאמץ ובסיכון, מאד לא מובנת מאליה ולפחות לדעתי מתגמלת. את הקורא. את הסופר? מי יודע.

הסופר
יואב בלום
כתר ספרים 2026
מגב הספר
|מיכאל קורן, סופר מצליח שמאחוריו שובל של רבי־מכר, לא רוצה לטוס לחו”ל כדי לקבל פרס ספרותי יוקרתי. הוא כבר לא מאמין – לא בספרות ולא במילים. לאחר שנים של יצירה, משהו בו נשבר והוא מרגיש שהעולם הספרותי הוא לא יותר מהצגה חסרת תכלית ושליצירה עצמה אין משמעות.

עכשיו, כמו פושע שמנסה לחזור למוטב ונגרר לשוד אחרון, הוא בכל זאת טס, משאיר בארץ את אשתו ההרה, ונאלץ להשתתף בטקסים, לחייך בקבלות פנים, ולהתלבט כמה כנות הוא יכול לגלות בנאומיו. 

סביבו, כמעט מבלי משים, גדל סיפור אחר, הרה גורל: קבוצה של פליטי אפוקליפסה שקשורים אליו מבלי לדעת זאת מתבצרת במקלט אטומי, וחבריה נאבקים על חייהם מול סכנה חדשה, כזו שמעולם לא דמיינו ושיכולה למוטט את שרידי עולמם.

יואב בלום, שספריו הקודמים, וביניהם מצרפי המקרים, המדריך לימים הקרובים והקבוע היחידי, תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים ספרותיים ובאהבת הקוראים, שואל בספרו החדש – והאישי ביותר עד כה – שאלות נוקבות על ערכה של הספרות כחלק מהקיום האנושי.