ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

לבני אדם יש רתיעה קשה מחרקים. איכשהו הפרפרים הם יוצאי דופן, אבל אפילו העשים, קרובי משפחה כמעט זהים שלהם (אין הבדל) זוכים ליחסי ציבור גרועים בהרבה, בגלל שאין להם צבע? על תיקנים, או רימות של זבובים (זה באמת מגעיל) אני כבר בכלל לא מדבר. יותר מדי אנשים יראו את הספר הזה ומייד יגידו איכס, כסוג של אינסטינקט. אז ביקשתי מג’מיני שיכתוב משהו האם הפחד והרתיעה הם בגנים שלו או נרכשים במהלך הילדות, בעקבות תגובות היסטריות של ההורים? בכל הנוגע לפחד מחרקים, או בשמו המקצועי אנטומופוביה (Entomophobia), השאלה האם הוא מולד או נרכש היא מורכבת ומעסיקה חוקרים רבים. התשובה המקובלת כיום בפסיכולוגיה היא שזהו שילוב של נטייה מולדת ואבולוציונית יחד עם למידה והתניה מהסביבה. התיאוריה האבולוציונית: נטייה מולדת לפחד? קיימת סברה חזקה כי בני אדם פיתחו במהלך האבולוציה נטייה מולדת ומהירה יותר לפתח פחד מגירויים מסוימים, ובכלל זה חרקים. חרקים רבים עלולים להיות מסוכנים: הם יכולים להכיש, לעקוץ, להעביר מחלות, או לרמוז על סביבה לא נקייה. פחד מגירויים כאלה העניק יתרון הישרדותי לאבותינו הקדמונים. למידה והתניה: הפחד הנרכש אף על פי הנטייה המולדת, הפחד הספציפי והעוצמתי מחרקים נרכש ברוב המקרים באמצעות חוויות חיים שונות: שילוב הגורמים והשפעתם השילוב בין הנטייה המולדת לבין הלמידה הוא שמסביר את התנהגות הפחד. הנטייה המולדת יוצרת…

מי מאיתנו לא רוצה לגלות איזו תגלית? זה אפשרי! בספר הילדים (מגיל שיודעים לקרוא בלי ניקוד), ארכאולוגים במקרה נלמד על תגליות לא צפויות. מטבע שהתגלה על שפת הים, דברים משונים במערות, חפירות לצורך בנייה ועוד. הספר מסודר מתגליות קדומות, בעידן בו ארכיאולוגיה הייתה בעיקר “שדוד ובזוז כפי יכולתך” ועד ימינו אנו, על מנת להוכיח שלא הכל עוד התגלה ויש עוד הרבה מה לגלות. כמו כן, נראה שנבחרו תגליות שתרמו תרומה משמעותית לשינוי הידע שלנו על העולם. ציורי מערת פר לסקו הם כנראה אומנות הקיר הקדומה ביותר, בשנים שכלל לא חשבנו שהייתה כזו. מנגנון האנתיקיתריה מכיל גלגלי שנים מאות שנים לפי שחשבנו שהם הומצאו. כך התגליות מאתגרות את הידע שלנו ומכריחות אותנו להרחיב אותו בחיפושי תשובות. בספר גם כמה עצות פרקטיות, והעיקרית בהן היא פשוט תשומת לב. ישראל מדיה עשירה בארכאולוגיה מתקופות שונות. מפעם לפעם אנו שומעים על אזרחים, והרבה מהם ילדים, שבטיול שגרתי, מצאו איזה מטבע או חרס. כמובן יש לזכור, וזה מופיע בספר במפורש, שהעתיקות הן רכוש המדינה, ושאם מוצאים, צריך לעצור, לתעד ולקרוא לארכיאולוג מוסמך. צריך גם להיזהר, לא כל דבר הוא אכן תגלית. הנה למשל חרס עתיק שנמצא בלכיש עם כיתוב מוזר המזכיר את אביו של אחשוורוש, התברר כהטעייה, בה לקחה חוקרת מח”ל חרס, חרטה עליו משהו,…

גרסת קומיקס של מגילת אסתר לילדים מבית היוצר של קורן. זהו ספר נוסף במה שאולי יהיה סדרה (הקודם הוא הגדה של פסח). הצגת סיפור המגילה בקומיקס, עם כיתוב, שכפי שהכריכה מציגה הוא עברית מדוברת. יש לי מעט בעייה עם עברית מדוברת. העברית במגילת אסתר אינה סבוכה יחסית לספרים, ונראה שגם במהדורה העברית לא נעשה תרגום מהנוסח האנגלי שכן דבר זה מיותר לילדי ישראל. הספר אינו כולל פירושים אולם הם טמונים באיורים. למשל אחשורוש המוצג עם החושן, דבר המובא במדרשים ועד למשפטי נירנברג, נושא שהוא חסר הקשר לילדים ומצריך תיווך מבוגרים. במקרה זה, היה רצוי להשתמש בתעתיק העברי ולא לתרגם נורמבורג מאנגלית, צורת כתיבה שאינה בשימש בארץ.. אלו דוגמאות מרפרוף מהיר ואיני יודע כמה עוד יש בספר, הם קצת נחבאים, בתוך האיורים. באיורים הושקעה מחשבה רבה ותשומת לב לפרטים קטנים והם דורשים התבוננות איטית. כהצעת ייעול הייתי מפנה בהקדמת דבר את תשומת לב הקורא לקיומם, על מנת שיתעמקו בהםן יותר מאשר רק בקריאת הכיתוב ואם יש צורך, גם מסמן מקומות מסוימים בכוכבית המפנה לנספח בסוף הספר, שיכלול הרחבות ומקורות, מעין הערות שוליים. מאחר וקומיקס הוא סוגה “בזבזנית” במקום, הספר עבה מאד עבור מגילת אסתר, אבל זה יכול להיות יתרון לקצרי רואי. האיורים אינם מחליפים את הנוסח והאותיות של המגילה עצמה שמופיע…

בבית הכנסת שלנו יש ספריית ילדים ענפה. הסוגה המועדפת היא ספרי קומיקס. הספרים שם שחוקים ובלויים מרוב שימוש. רובם של הספרים הם מהוצאות חרדיות ובעלי אופי חרדי. הדבר ניכר גם בתוכן וגם בצורה. אין בנות, אין נשים, אין הרבה דברים החשובים לציבור הדתי לאומי, והדבר גורם לי לתהות למה לא יוצאים יותר ספרי קומיקס לילדים לציבור שלנו. הקהל צמא לספרים כאלו. גם ספרים הדורשים הבחנה בפרטים והתבוננות בתמונה למציאת תשובות לשאלות שנראות במבט ראשון בלתי ניתנות לפתרון אינם דבר חדש. הם היו קיימים כבר שנים. גם בציבור הכללי וגם בציבור החרדי מזמן יצאו ספרים כאלו, ונהפכו ללהיטי ענק. וגם על כך אפשר לשאול למה אין ספר כזה לציבור הדתי לאומי. אז הנה, יש. שוברים ת’ראש, ספר, שהחל את דרכו במחשבה כבר לפני כמה שנים ובמציאות בעיתון “אותיות”. הספר הוא סנונית ראשונה בסדרה והוא עונה על הצורך בספרים מותאמים לציבור הדתי לאומי. הוא לא ספר קומיקס אבל האיורים הם מרכיב מסמעותי במיוחד בו. מטרתו המוצהרת היא סיוע בלימוד הלכות ואכן כל עמוד כולל הלכות שונות בנושאים שונים. ספר זה עוסק בהלכות יומיות והכרכים הבאים יעסקו בחגים ובשבת. על מנת לחבב את הלימוד כל דף מתחיל בסיפור רקע, לאחר מכן מופיעות הלכות בצורה קצרה ותמציתית, בשוליים מופיעות הרחבות שונות בשלל נושאים מגוונים,…

פרוקי רגליים הם המערכת הגדולה ביותר בעולם החי, הן במספר המינים והן במספר הפריטים. מחקר שפורסם לאחרונה מצא שעל כל בן אדם יש משהו כמו 250000 נמלים. נתחיל באבחנה שגם הספר עושה, אבל אולי לא מחדד מספיק, ממלכת החרקים היא רק חלק ממערכת פרוקי הרגליים. כל חרק הוא פרוק רגליים אבל לא כל פרוק רגליים, למשל נדלים, עכבישים וחלזונות הם חרקים. אכן כותרות כמו “ספר פרוקי הרגליים” הגדול, תהיה מושכת אפילו פחות, ובכל זאת זהו הבדל חשוב שיש להתייחס אליו ביותר ממשפט אחד בתחילת הספר. יחסנו לפרוקי רגליים וחרקים (וגם אנו נשתמש מעתה בביטוי חרקים לשם הנוחות ועל חשבון הדיוק) מורכב. אנו לרוב אוהבים להתבונן בפרפרים צבעוניים ולעומת זאת תיקנים מגעילים או מפחידים אותנו ברמות שונות. אם החרק קצת גדול, גם הוא לרוב יפחיד אותנו. חלקם מזיקים, חלקם מאד רצויים ומועילים, יש כלאו שאנו מטפחים בשקידה ויש כאלו שאנו נלחמים בהם מלחמת חורמה. באופן כללי, פרט ליתושים, שאכן לא זכו לאזכור בספר, ולנמלים כשהן בבית, אני די אוהב את פרוקי הרגליים. זוהי מערכת מדהימה ברב גוניות שלה, מבחינת מבנה, תפקוד, גודל וצבע. אפשר למצוא אותם בכל מקום, וכל עוד זה לא המזווה שלי, אני די שמח לראות אותם, ואין שום אפשרות להכיר את כולם. יש מיליוני מינים וכנראה רבים שאפילו…

אין המון ספרי אסטרונומיה בעברית, ולכן כאשר יוצא ספר חדש ועוד אחד שנכתב בעברית במקור בעברית זו בכלל חגיגה. מי שיצרה את “אטלס הכוכבים” היא נטע שלם-סוקולובסקי, חובבת ומדריכת אסטרונומיה. כמובן שאני, אסטרונום חובב בדמי ונשמתי, רואה חובה לתרום להפצתו והנה סקירה קצרה שלי עליו. הספר מרהיב מבחינה עיצובית ואת זה רואים מיד ולמעשה עוד באריזת הקרטון שהספר נשלח בה. אין פלא, שכן הספר הוא למעשה פרוייקט הגמר של נטע שלם-סוקולובוסקי בבצלאל, כך שכשרון העיצוב ניכר ויתרה מכך היא הייתה צריכה לחדש את הצד הויזואלי בדרך שטרם עשו לפניה בספר מעין זה. לא תמונות רגילות, אלא משהו מיוחד וחדש. מה שהיא עשתה הוא לא פחות ממדהים. נטע לקחה מאות, אולי אלפי חתיכות נייר צבעוניות, ומהן יצרה קולאז’ים של כל מה שאתם רואים בספר, רק תחשבו כמה שעות כל תמונה כזו לקחה. הנה שתי תמונות באדיבות נטע המתארות את התהליך, בראשונה רואים עשרות ניירות צבעוניים בשלל צבעי הקשת (לצערי המאמץ בוזבז עלי, אני עיוור צבעים וחלק נראים לי זהים לחלוטין) כמו בקטלוג של טמבור, ומהם בעקבות עבודה של גזירה חיבור והדבקה נוצרה קבוצת הכוכבים דרקון וכך כל הספר. אחר כך היו צריכים לטאטא את כל החתיכות הקטנות שנשארו. מן הסתם פחי המיחזור בסביבה התמלאו כולם. בסופו של דבר בספר זה נראה…

אולי ההפתעה הכי גדולה בספר זה, השביעי בסדרת שליחות חשאית של דנה אלעזר-הלוי, היא שהוא הספר האחרון בסדרה. ככה, ללא אזהרה מוקדמת, אבל בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, חתמה דנה (ומי שרוצה לדעת הכיצד ולמה אני משתמש בשם הפרטי בלבד מוזמן לקרוא את הסקירה על מבצע ברלין) את ספרה האחרון. זו החלטה מפתיעה כי הספרים אהובים מאד, עשרות אלפי ילדים קוראים אותם (וגם לא מעט נוער ומבוגרים), נמכרים מצוין, וערים בעולם לא חסר, ובכל זאת, ספר זה הוא האחרון. “כל השביעין חביבין לעולם” (ויקרא רבה כט יא). איני יודע מתי דנה קיבלה את ההחלטה שזה יהיה הספר האחרון, לפני הכתיבה, במהלכה או לאחריה, אבל ייתכן בהחלט שהוא הטוב שבסדרה. חסד גדול עשתה איתנו דנה שפירטה את מחשבותיה בנושא במאמר מרתק באתר הפנקס. זהו מאמר מעמיק ומרתק ובו דנה מסביר את שיקוליה ועוד שיקולים שונים בכתיבת ספרים. קחו לכם כמה דקות וקראו את כולו. לא תתחרטו. עכשיו כאשר חזרתם, מה שאני אעשה בסקירה זו הוא להתכתב עם שורות נבחרות במאמר, ולמעשה להגיב את דעתי עליהם כקורא אדוק של הסדרה. “…ומצד אחר הצורך לחדש, להפתיע, לא לשעמם” – גם אני בסקירות על הספרים האלו מוצא את עצמי באותה בעייה. לכתוב שוב שהם טובים, מהנים, ומלאים במסרים חיוביים. לא מחדש כלום. לא מאמינים?…

לספר הגעתי בעקבות פרסומים על הספר החדש של תמי שם-טוב, “אני לא עוזב”, והבנתי שמומלץ לקרוא קודם את הראשון.הכריכה של הספר לקחה אותי לעבר. העיתונים הישנים, הילד המדלג, הציפורים והמצלמה, שנותנים רמיזה לדמויות מהספר. יאנק הוא ילד. והוא יתום. הוריו נפטרו ואחר כך גם סבתו. יש לו אחות- מירה, ולה יש בעל וילד. הוא רץ. הוא אוהב לרוץ. אבל הוא כבר לא יכול. בבית המחסה הקודם שהוא היה בו, שברו לו את הרגליים. כי הוא גנב. זה היה בעיקר עיתונים, ואוכל, ואת העיתונים הוא לפעמים גם החזיר. אבל זה לא היה משנה יותר. הוא חש נבגד ממירה, ששלחה אותו למקום כזה, שהשאיר אותו קצת צולע. ולכן הוא לא מאמין ואף כועס עליה כשהיא אומרת שהיא מצאה לו בית יתומים נהדר. צירוף מילים בלתי אפשרי. יאנק מגיע לבית היתומים של יאנוש קורצ’אק בלי אמון. הוא חושב שלכל דבר צריכה להיות תמורה ולכן מתייחס בחשדנות לכולם סביבו. הוא לא רגיל לזה שהילדים מנהלים את בית היתומים, שיש בו חוקים אחרים, וששם לא גונבים- מבקשים. (“אם אפשר-נותנים לו, ואם לא-לא.” זה כל כך פשוט ונכון!) ברגע שיאנק מבין שהוא הגיע למקום אחר, שרואים אותו, ושתמיד יש בו דרך להשתפר ולהתקדם, דברים מתחילים להשתנות. הוא מגלה שלמרות שלפעמים יש נפילות, אפשר לבקשר סליחה וגם…

דנה אלעזר-הלוי היא סופרת ילדים ונוער (וגם עורכת ומתרגמת) וידועה בזכות סדרת ספריה “שליחות חשאית“, על חבורת נערים העוזרים למוסד במבצעים מסובכים והעלילה כל פעם בעיר אחרת בעולם: מנהטן, ברלין, קהיר, טוקיו, לונדון. כבר כיניתי את הסדרה “חסמבה של שנות האלפיים” והיא מומלצת לנוער בגילאים 9-13 בערך וגם יותר. כעת יצא ספרה של דנה “אור נגד פז”, ספר בסדרה לילדים בכיתות א-ד (6-10). הבת שלי ערכה ראיון עם דנה בדף האינסטגרם שלה “אל תסתכל בכריכה” והנה הוא מובא לפניכם גם כאן. 1. מתי יתפרסם הספר הבא בסדרה שליחות חשאית? יש לך רשימה של מקומות בעולם ורעיונות, או שאחרי כל ספר את חושבת על הספר הבא? “מבצע תל אביב” צפוי להתפרסם בסביבות פברואר 2021. מאז שהסדרה התחילה, הספרים יוצאים בקצב קבוע פחות או יותר של אחת לשנה. ולא, אין לי רשימה מוכנה מראש – אני מתאימה בכל פעם את היעד לסוג המבצע שאני רוצה לתאר. 2. מה את יכולה לספר על השירות הצבאי שלך? ואיך עולם המודיעין עזר לך בכתיבה של הספרים? שירתתי ביחידה 8200, שאז היה אסור אפילו לומר את שמה, בתפקיד שקשור בשפה הערבית. השירות הצבאי שלי לא קשור לדברים שאני מתארת בספרים, אבל הוא עזר לי להבין את האדרנלין ותחושת האחריות של כל מי ששותף לסודות ביטחוניים, ואני…

האשמים, כי אין באמת אפשרות אחרת, למרות שבתמונות כולם מחויכים, בריאים ולבושים, היטב מוקפים בחום ובאהבה של המנהיג הדגול (הקודם קודם והקודם). מי שכתב את הסיפורים הוא באנדי, ששמו האמתי, וגם גורלו העדכני אינם ידועים. אם הוא עדיין בחיים, הוא מתקרב לגיל שבעים. באנדי כתב סיפורים קצרים המדגימים באירוניה את האסון ההומניטרי ששמו צפון קוריאה. לא מעט מדינות חיו בתנאים כאלו במאה העשרים. מרוסיה של סטלין וסין של מאו, אולם משטרים אלו או שנפלו או שנפתחו מעט ובכל אופן למרות שיש דיקטטורות רבות בעולם ומדינות בהם זכויות אדם הן סוג של מדע בדיוני או פנטזיה, נראה שצפון קוריאה עולה על כולנה. הסיפורים קצרים, ובוכלם מאפיינים דומים, הקושי והסבל ובעיקר העמדת הפנים ההכרחית כל כך, כי הכל נרשם, הכל מתועד, שום דבר לא נסלח, אין הזדמנות שנייה והכתמים אינם יורדים אפילו עם המוות, אלא מועברים בירושה לעד. במצב כזה, מה עוד נותר לאנשים לעשות? תמונת הכריכה היא תמונה אמתית הנמצאת בבית ספר בפיונגיאנג וסביר להניח שמולה, או מול דומה לה, עומדים כל התלמידים מדי בוקר ושרים את ההמנון וברכות רבות למנהיג הדגול, כך כבר כשבעים שנה. תמונות תעמולה כאלו קשה כבר למצוא בערים בעולם, אבל אחת מהן עוד אפשר לראות בברלין, על קיר בניין משרד האוצר,בית דטלף רודבר, שמציג את תמונת…