לפנינו מהדורה בתרגום חדש של חנן אלשטיין ליצירה הקלאסית של היינריך בל משנות השישים. עיקרו של הספר, הוא לילה אחד שמהווה נקודת מפנה בחייו של האנס שניר, מוקיון שהרס לעצמו במו ידיו את הקריירה, ובמשך הלילה יוצר קשר עם משפחות ומכריו ומנסה לבוא בחשבון עם כולם, עד קבלת החלטה שתשנה את חייו.

נתחיל בעיסוקו של שניר. למילה ליצן וריאנטים מרובים ולכולם משמעות שונה ודקויות התלויות גם במקום ובשפה: בופון, ארלקינו, פלייצ’י, פיירו ועוד תמונת הכריכה תעזור מעט להבין שיש לנו את טיפוס הליצן העצוב, זה שפניו לבנים אולם עיניו דומעות, ומקריאת הספר נראה ששניר עוסק בעיקר במערכוני פנטומימה מבדרים ואולי גם מעט להטטנות ומה שהכי קרוב לתואר “פיירו”.

מסע ההרס העצמי מתחיל לאחר ההבנה שאהובתו, מארי, נטשה אותו באופן מוחלט ועומדת להתחתן עם אחד ממכריו. בעיניו הוא ומארי נשואים ומשכך מארי, שנהייתה גם קתולית אדוקה, כלל אינה יכולה לעזוב אותו אבל הוא היחידי שחושב כך. שניר מלא ביקורת על הקתוליות מחד, שכנראה נהייתה פופולרית בגרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, ועל משפחתו וחבריו, שהסתדרו היטב אחרי המלחמה תוך כדי שכיחת עברם. נראה ששני צדדי הביקורת זהים, או ניסיון דרך הדת לכפר על פשעי העבר או פשוט להתעלם מהם. בסדרה של שיחות טלפוניות ושיחה אחת פנים אל פנים, הוא מנסה להציף מול כל דמות את הבעיות שלה, אבל בעיקר שומע מהם עלה בעיות שלו ושהוא צריך פשוט להמשיך הלאה, לשכוח את מארי, ולחזור לעבוד על הקריירה שלו שיכלה להיות מצליחה למדי.

ההרס העצמי והבכיינות של שניר, המלוות התחושה עמוקה אך ילדותית של צדק, הזכירו לי את הולדן מהתפסן בשדה השיפון, שלפי אחרית הדבר מתברר שבל עסק בתרגומה באותה זמן וההשפעה ניכרת. אולם שניר בסוף שנות העשרים שלו, לא מתבגר ילדותי והדמות שלו להיות עמוקה יותר. מתפקידו כמוקיון, פנטומימאי, הוא זה שמציג לאנשים את המציאות שלהם כמראה בידורית, כזו שלא היו רואים אותה בדרך אחרת. מאחר והוא נכשל כך במקצועו הוא מנסה לעשות זאת בצורה ישירה, אולם גם שם נכשל וכולם אטומים לחלוטין לביקורת שלו.

משכך השאלה המתבקשת היא האם קוראיו של בל לפני שישים שנה הבינו שהביקורת היא עליהם? והשאלה המתבקשת הבאה היא, מה יחשוב הקורא של ימינו. אין לי תשובה ברורה לשאלות אלו. אמנם הביקורת על אלו שעשו הון וקריירה מהמלחמה ושכחו את תפקידם בה נשארה רלוונטית, אולם הנהייה שהייתה לקתוליות באותה תקופה, אם הייתה, הרי היא רק זיכרון ישן וכיום כמעט חסר משמעות.

אולם גם כיום ליכולת לשים תמונת מראה, בה כל אחד ימצא בעצמו את אותם פגמים שהוא רואה בקלות אצל זולתו, יש חשיבות. מעניין לקרוא את היצירה, ורמת ההתאמה שלה לימינו היא שאלה שלכל קורא תהיה תשובה אחרת. יש רק לזכור שהאנס שניר, אינו תמיד מספר אמין, כאומן ושחקן הוא יודע להציג והוא משתמש לאורך כל הספר בכישרון זה על מנת להשיג את מטרתו.

המוקיון
היינריך בל
מגרמנית: חנן אלשטיין
אחוזת בית 2025
מגב הספר
“המוקיון”, שראה אור לראשונה ב-1963, נחשב ליצירת מופת ולאחד מספריו האהובים והבולטים של היינריך בל, זוכה פרס נובל לספרות.

במרכז הרומן ניצבת דמותו של הַאנְס שניר, מוקיון – “קומיקאי” כהגדרתו – בשנות העשרים לחייו. הַאנְס, המגולל בגוף ראשון את קורותיו, מצוי במשבר אישי ומקצועי עמוק. אהובתו, מארי, נטשה אותו לטובת אמונתה האדוקה בדת הקתולית. משפחתו העשירה, בעבר תומכת מושבעת בנאציזם, הוקיעה אותו מקרבה וממאנת לתמוך בו. הוא סובל מדכדוך ומכור לטיפה המרה. מעמדו המקצועי בשפל המדרגה: הופעותיו, כולן על בימות זניחות ביישובים נידחים, מבוטלות בזו אחר זו, הכנסותיו דלות ומצבו הכספי בכי רע. ומכיוון שהוא עצמאי ברוחו ומודרני בהשקפותיו ובאורחות חייו, הוא גם דחוי חברתית.

ולצד הדיוקן האינטימי של צעיר שבור לב ואבוד מצייר היינריך בל תמונה רחבה של רוח הזמן והמקום: גרמניה המערבית, המתאוששת ממלחמת העולם השנייה. לאורך הספר, האנס, אגב סיפור עלילת חייו, יוצא למתקפה ניצחת הן על הדת הקתולית והן על החברה הגרמנית השמרנית. בשפה ישירה ופשוטה לרוב, ובנימה הנעה בין זעם נשכני ותיעוב עצמי לכיסופי אהבה ולחדווה והומור, הוא מצביע, ברוח המסורת הקלאסית של ליצני החצר, על הצביעות שסביבו. במהלך היממה שבה מתרחש הסיפור, מחדש האנס את קשריו עם מכריו הוותיקים ובני משפחתו, וסוגר עם כולם חשבונות ישנים.

“המוקיון” ממשיך לסחוף קוראים ברחבי העולם גם כיום בזכות דמותו הבלתי נשכחת של האנס שניר, סיפור האהבה היפה ושובר הלב בינו לבין מארי, והאמת והאומץ הנשקפים מהרומן גם ממרחק השנים. לא בכדי הוא זכה למעמד של קלאסיקה מודרנית, וכעת, יותר מחמישים שנה לאחר שתורגם לעברית, הספר מוגש לקוראים בתרגום חדש של חנן אלשטיין, שגם הוסיף אחרית דבר.