את משפט הפתיחה של הספר “קטיה היא אישה מוחזקת” לא בדיוק הבנתי. למזלי הוא מוסבר עוד בעמוד הראשון. קטיה היא בחורה צעירה שאוליגרך רוסי מהדרג השלישי מחזיק אותה. לכאורה יש לה דירה, הכנסה, וזמן פנוי לעצמה. למעשה היא בסוג של כלא, מנותקת ממשפחתה. הספר נע בין העבר, איך בכלל הגענו למצב האומלל הזה, לבין ההווה הסיפורי, בו הבדידות רק מתעצמת עקב מגפת הקורונה, ולפיצוץ הבלתי נמנע מאחר ואשתו של האוליגרך, דמות מרכזית ברומן, לא בדיוק מתלהבת מכל העניין.

חלק העבר של הספר מספר על שלושה דורות של נשים שחיות יחד בקייב. אנה הסבתא, שבעצמה גודלה על ידי סבתה שדי שנאה אותה מסיבות שיתבהרו רק באמצע הספר, וגם היא לא הצליחה במיוחד בתחום המשפחתי. נכדתה היא קטיה ועליה היא מנסה לגונן יותר, במיוחד שאמה של קטיה, הבת של אנה, לא מסוגלת לתפקד בתור הורה. שלוש הנשים חיות ביחד את החיים הפשוטים עד שצייד דוגמניות מתלהב מיופייה של קטיה והיא נעשית בגיל 14 דוגמנית צעירה ואז גם מצליחה, ופתאום מתחוללים שינויים במשפחה. לקטיה יש כסף ולא מעט ממנו, בוודאי במונחים יחסיים, אבל הקריירה פוגעת בנורמליות של נערה מתבגרת. לאחר כמה שנות קריירה היא מגיעה לתצוגות אופנה שבהן יש דרישות נוספות לאחר התצוגה, ואמנם היא התגלגלה לאוליגרך יחסית נחמד, אבל כמובן שמערכת יחסים נורמלית לא תוכל לצאת מזה ובכך חלקו השני של הספר עוסק.

סבתה של קטיה כמובן מתנגדת להסדר המגובה במסמכים משפטיים , ובצדק מוחלט, אבל אולי הכסף סינוור אותה, או שהיא נואשה מלחנך את נכדתה שבשלב זה בכל זאת בת עשרים ועומדת ברשות עצמה וכך קטיה מגיעה לישראל רק בשביל לגלות את העובדה הידועה שאהבה לא קונים בכסף, ושמחיר הניתוק מהמשפחה גבוה למדי. בנקודה זו, בריינר אולי מגזימה מעט במחיר הגבוה, אבל אנו עוסקים בספרות וביכולת שלה לבחון אפשרויות שונות במציאות ובחירתה טובה ומתאימה לאופי הכללי של הספר.

הספר הוא נשי מאד, החל מסבתא של סבתא של קטיה ודרך אשת האוליגרך שקטיה היא הנמסיס שלה, אולם נגלה שיש הרבה מהמשותף בין הנשים. בספר בעל אופי נשי כל כך חששתי מהליכה לכיוון המיזאנדרי , מה שקורה יותר ויותר בספרים מתורגמים, שבהם שנאת הגברים פשוט מבעבעת החוצה ( “שירת סרטני הנהר” הוא דוגמה מעולה לספר בינוני ומטה שנישא על גל הזרם העכור של שנאת גברים). למרבה השמחה בריינר כלל לא הולכת לכיוון הזה, וכך מצליחה להציג יצירה ספרותית טובה, רלוונטית לימינו ולעולם שהוא גם גלובלי ונע על פני יבשות ומדינות וגם לנקודה הישראלית יהודית הקטנה שבתוכו.

כמעט אולימפוס
שושי בריינר
עם עובד 2024
מגב הספר

אז מה הבחור הזה רוצה ממנה? “תראה”, היא אומרת לו, במין בדיחה פרטית משלה, “אתה מבלבל אותי עם מישהי אחרת”. “לא, לא”, אומר הבחור. “אני משתמש בעיניים שלי ורואה, ומה שאני רואה זה שאת יהלום. צריך ללטש אותך, נכון, אבל בסוכנות שלנו יודעים איך לעשות בדיוק את זה”. קטיה מביטה בו ומחרישה, איזה יהלום ואיזה ברווזים, הוא בטח לקח משהו קודם והעולם יפה בעיניו.

קטיה גדלה בקייב עם אמה וסבתה במשפחה דלה שאין בה גברים. יופייה הבולט מוביל אותה לקריירה של דוגמנות. היא חזקה ועצמאית, כמו שחינכו אותה להיות, אבל כשהיא פוגשת את ואדים, אוליגרך רוסי יהודי, נשוי ומבוגר ממנה, רצונו הטבול בניסיון ובהצלחות קודמות, אוסף אליו את רצונה, והיא מחליפה את מעיל הצמר הכבד בכפכפים וטישרט, נוסעת אחריו לתל אביב ומחכה שמשהו יתגשם.

הרומן היפהפה של שושי בריינר מוהל עצב עם הומור, היסטוריה עם סיפור אהבה, השפלה עם מאבק וקנאה עם סולידריות. הוא מפליג בתנועה חלקה על פני ארצות ושנים, עם הסיפור של קטיה ועם סיפוריהן של נשים נהדרות ורבות־עוצמה אחרות: סבתא אנה היא קופאית בסופר, ובמשפחתה התערבב קצת דם יהודי. בצאתה לגמלאות היא מגלה את המיתולוגיה היוונית, וזו משנה לה את הראש; ויטה, אִימהּ של קטיה, המתקשה למצוא את מקומה במשפחה וחולמת על אהבה מוסקבאית; ואקסנה, אשתו של ואדים, שיש לה לב גדול וגם צבא קטן של מומחים לפלסטיקה, לתזונה, לכושר ולאופנה וזוג תוכים מסוג קקדו, שלא תמיד אומרים את הדבר הנכון.

גירסת הדפסה