אילעאי עופרן הוא רב קיבוץ, פסיכולוג, ראש מכינה קדם צבאית, פובליציסט, אושיית רשת בפייסבוק וגם נכד של ישעיהו לייבוביץ. כל ההיבטים האלו באים לידי ביטוי בהרצאותיו ובשיעוריו (ואלו לרוב מושכות קהל גדול) וגם בספריו. סדרת ספריו “עת לדרוש” היא על סדר השנה והכרך שלפנינו עוסק באלול ובימים הנוראים.

אמנם חלקו הראשון של הספר כותרתו אלול, שכבר עבר וגם ראש השנה עבר, אולם פרק אלול מתאים וראוי גם לעשרת ימי תשובה ולכן סקירה זו אמנם מתפרסמת באיחור מה, אבל עדיין רלוונטית לשבוע זה. כהערכה כללית אומר שנהנתי מאד מהספר והוא ליווה אותי בימי ראש השנה. הרעיונות המובאים בו חשובים והם מותאמים לימינו אנו בעיצומה של המערכה הקשה. את הפרק על יום הכיפורים אני שומר לקריאה עיצומו של יום.

הפרקים עצמם קצרים אולם גם בהם מצליח עופרן, מתוך חדות מחשבה ומבט נוכח להביא תובנות חדשות ואף לבצע מהלך המכונה לעיתים בישיבות “חקירה”, בה מנסים לעמת שתי תפיסות לגבי אותו עניין ולראות אילו צדדים של העניין כל אחת מהן תופסת, ובמידת האפשר לבצע סינתיזה כלשהי.

בספרים מסוג זה דרכי היא לבחור פרק לצורך הדגמה ולדון בתוכנו בתוספת הערות שלי. בחרתי בפרק “פרדוקס הסליחה” אך נגלוש גם לפרק שבא אחריו וכותרתו “כפרה או תשובה? – מאשמה לאחריות” שכן בעיני הם יחידה אחת ומשמותיהם כבר ניתן לראות את אופי “החקירה” שיתבצע. הדברים מובאים בקיצור ובכלליות אולם אני מקווה שהם יתנו לכם טעימה מהנה מהספר.

עופרן פותח את הפרק עם טענתו של ז’אק דרידה כי סליחה היא פעולה פרדוקסלית. כאשר כועסים ויש רוגז גדול הסליחה כמעט בלתי אפשרית, כאשר הרוחות נרגעו, הסליחה כבר לא נחוצה באותה מידה. מכאן ממשיך עופרן דרך דוגמת הטענה “לא נשכח ולא נסלח” שמובנת מאד לפי דרידה, וטוען כי הסליחה צריכה לשמר מקום לזיכרון העוול. עופרן ממשיך לציין כי בתנ”ך פעולת הסליחה מיוחסת רק לאלוקים, שממילא לא שוכח דבר ובאינסופיותו יש גם מקום לזיכרון וגם לסליחה. עיון נוסף שלו במשמעות המילה בתנ”ך מראה שמשמעות המילה סליחה אינה מחיקה או ביטול של העונש אלא הפחתתו. מכאן ממשיך עופרן לדון במילים “כפרה” “ומחילה”. מחילה לפי טיעונו דומה למחייה ולמחיקה ובמשמעותה, לביטול המוחלט של חטא העבר דבר שאינו אפשרי. משמעות המילה כפרה היא כיסוי (רואים זאת גם בתיבת נוח וגם בכפרת על ארון הברית). את החטא אי אפשר למחוק ולבטל אבל אפשר לכסות אותו, ודבר זה עשתה בעבר עבודת הקורבנות ובימינו עבודת התשובה, והסליחה בעקבותיה אינה הפחתה או מחיקה אלא הניסיון לדלג מעל החטא ולהמשיך הלאה ומביא הצעות איך לעשות זאת. הפרק הבא הוא המשך ישיר שדן בשינוי של יום הכיפורים מיום כפרה על ידי עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, ליום של תשובה ובמילותיו של עופרן “מהיום שבו מתקנים את העבר ליום שבו מתקנים את העתיד”. בנקודה זו נוגע עופרן בשתי מילים נוספות הקשורות לסליחה והם ריצוי ופיוס, אולם יותר מכך ומילים אלו אינן אקראיות אלא נועדו לנו ולזמננו, מעבר מהשאלה “מי אשם?” שאלה העוסקת בעבר לשאלה “מי אחראי?” מי מכאן והלאה ייקח על עצמו לתקן. נסיים במילותיו: “את הקורבן מחליפה הסליחה. את האשמה מחליפה האחריות, את הכפרה מחליפה התשובה ואת השאלה “למה זה קרה?” מחליפה השאלה “איך אני יכול לתקן?”

מסקנה זו כמובן הותאמה לרוח ימינו אלו, בהם כל אחד נוטה לראות במישהו אחר את האשם ומציאת האשם היא מטרה בפני עצמה. אולם עופרן, ורבים אחרים, ואף אני הקטן, טוענים שאולי מעניין וחשוב לדעת מי האשם אך רק בשביל לדעת איפה טעינו, מה לעשות הלאה, ואיך אפשר לתקן. ואמנם רובנו אינם מנהיגים, אולם האחריות לכך היא גם עלינו, כל אחד בתחומו ובמקומו.

עת לדרוש – אלול, ראש השנה, יום הכיפורים
אילעאי עופרן
ידיעות ספרים 2024
מגב הספר
התשובה היא חידוש. היא מנוגדת להיגיון, לנורמה ולחוק. הרעיון שישנה הזדמנות נוספת שבה יכול אדם לתקן את מעשיו, והתפיסה שהחוטא יכול לזכות למחילה, הם מתנה מפתיעה שהעניקה המסורת היהודית לעולם הרוח האנושי.

אולם לתשובה יש גם מחיר. היא עלולה לגרום לאדם שלא לקבל אחריות ולהפוך את הפשע לחזון נפרץ. שהרי בהיעדר עונש ובהינתן מצוות התשובה, תיקון החטא לאחר מעשה עלול להחליף את ההקפדה שלא לחטוא מלכתחילה.

זוהי אפוא המורכבות של מושג התשובה, והחיפוש אחר נקודת איזון עלומה הוא תוכנו של המסע שלפנינו.

עת לדרוש, הפותח סדרת עיונים בחגי ישראל, מתחקה אחר ארבעים הימים המוקדשים לתשובה בלוח השנה היהודי, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. הוא עוסק בבירור כללי של מהות מושגי התשובה, הסליחה והכפרה, בעניינה של מצוות תקיעת השופר ובמקומה של עקידת יצחק בתפילות יום הדין, בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, במצוות הווידוי ובספר יונה הנקרא רגע לפני תפילת נעילה.

ספר זה הוא דרישה לתורת חיים המחוברת לעולם – לזה שבחוץ ולזה שבמעבה הנפש. זוהי תורה דורשת ונדרשת – דורשת את ה’ ודורשת מן האדם.