ספרה המרגש של עפרה לקס מביא סיפורי גבורה מהשביעי באוקטובר. משהו בכריכה שלו משך את תשומת ליבי באופן מיוחד. אבני הפסיפס הכחולות המשתלבות הזכירו לי את פסיפס השמיים באנדרטת הזיכרון במגדלי התאומים. אולי ככה צריך להיראות אתר הזיכרון המרכזי לאירוע הנורא, כאשר ייבנה. להיות מעין מודל של יישובי העוטף כאשר המבקרים נעים גם במרחב וגם בזמן מנקודה לנקודה. לאחר עיון בספרה של לקס, הבנתי שהספר עצמו בנוי במתכונת דומה ומעבר לספר משמש גם כאתר זיכרון.

לא קל לקרוא את הסיפורים שכל אחד מהם, לצד גילויי הגבורה, מציף את הצער העצום על האובדן ועל אלו שעדיין בשבי ועל השבר בחברה הישראלית שחלקים ממנו נרפאים וחלקים אחרים בו אולי מעמיקים. פרט לאבני הפסיפס הכחולות מופיעות בכריכה גם חמש ידיים מושטות אחת לשנייה. ארבע ידיים נראות כקוראות לעזרה ויד אחת באה להושיט את העזרה. לצערנו הרב, היו מעט מדי כוחות, מעטים מול רבים ולא היה ניתן לסייע לכולם.

הספר מביא כמה סיפורים מתוך רבים, של אלו שניסו, של אלו שנענו לקריאה ובלי תירוצים והתלבטויות פשוט הגיעו, בכל הדרכים האפשרויות, למקום שבו צריך אותם, פעלו ככל יכולתם וחלקם גם שילמו בחייהם. חיילים, חברי כיתות כוננות, שוטרים, אנשי רפואה ואזרחים.

כל פרק נפתח באקספוזיציה קצרה המציגה את הדמויות ואת המיקום של הסיפור וגם, על מנת שלא יהיה לקורא מתח בסיפור, כי זה כלל אינו העניין, את גורלן. אולם גם כאשר הדמות המספרת נשארה בחיים, הסיפור ככל שיהיה מפעים ומרגש כולל בתוכו גם עצב רב. חלק ניצלו, חלק נפלו, חלק חזרו מהשבי וחלק עדיין שם. בסוף כל פרק מופיע מעין סיכום של הסיפור, ומוזכרים עוד שמות ואנשים שפעלו באותם מקומות. הסיפורים מסופרים מפי הדמויות, בין אם בצורה של ראיון ושיחה ובין אם הדמות עורכת עם לקס סיור במקום האירועים. לקס במילותיה מצליחה להעביר אלינו לא רק סיפור אלא גם תחושות, מראות קולות וריחות, כמו הבתים השרופים, הרעש וקולות הנפץ, והדם שהיה במקומות רבים.

את הפרק האחרון מקדישה לקס לבנה, נווה, קצין בסיירת מטכ”ל, שיצא באותו יום כמה שיותר מהר ונלחם בבארי עד שנפל בקרבות. פרק זה אישי יותר וחלקים ממנו בגופן של כתב יד, מכתבים מאמא לבנה שכבר אינו בין החיים. לקס כדבריה מנסה ללכוד באמצעות המילים קצת ממה שנווה היה, אך יודעת שהן אינן מספיקות.
לכך התכוונת באומרי כי לקס מנסה ללכוד את היום בתוך הספר, בסיפורים שונים, בזוויות שונות, בתנועה בלתי פוסקת במרחב ובזמן, אולם אפילו שהספר מעביר גם מידע לא רק במילים, אין איש אחד שיכול לעשות זאת ואין ספר אחד שיכול לעשות זאת. המלאכה כבדה והיא מוטלת על כולנו. ספרה של לקס המעלה על נס ערכים של רעות, גבורה, הקרבה למען הזולת העם והמדינה, הוא ספר חשוב ומומלץ לקריאה, המשלב התפעמות רוח עם צער עמוק. כפי שלקס כותבת בהקדשות לספרה, לו נזכה להיות במקום שצריכים אותנו.

במקום שבו צריך אותי – עפרה לקס
ידיעות ספרים 2024
מגב הספר
בבוקר שמחת תורה תשפ”ד, נוה, בנה של עפרה לקס, יצא מביתו ונסע ליחידה שלו, סיירת מטכ”ל. משם ירד עם חבריו דרומה כדי להילחם במחבלים שפלשו וכבשו את קיבוץ בארי. נוה היה נחוש להגן על תושבי הדרום ולהציל אותם, אך הוא לא שב מהמשימה ונהרג בקרבות בקיבוץ.

חודשיים אחר כך יצאה עפרה למסע בעקבות בנה ובעקבות אזרחים ולוחמים בעוטף, מתוך רצון להבין מה אירע לכולנו באותו יום נורא שהגדיר מחדש את מושגי הרעות והגבורה. שותפות הגורל בינה ובין גיבורי הספר יצרה מפגשים עמוקים שבהם שמעה סיפורים כנים ונוקבים הנוגעים בנבכי הנפש.

בין דפי ספר זה תפגשו בין היתר את יוחאי, איתי ואיברהים, שהגנו על חמ”ל נחל עוז עד טיפת דמם האחרונה יחד עם נמרוד שנפצע, ואת אלקנא שהיה קב”ט מסיבת נובה, נלחם במחבלים ונפצע, ומאז נכנס שוב ושוב להילחם בעזה כדי שחבריו ישוחררו מהשבי. תכירו את מאלי שלחמה יחד עם חבריה למשטרה על גג התחנה בשדרות וכבר שלחה מסר של פרידה לבנה היחיד. תקראו את סיפורם של ניסן וברי, חברי כיתת הכוננות של נחל עוז, שיחד עם כמה לוחמי ימ”ס הגנו על כל חברי הקיבוץ, אבל היום ההוא לא מרפה מהם. תפגשו את יוסי מקיבוץ ניר עוז שנלחם במחבלים, הגן על משפחתו מהממ”ד וטיפל בחמותו שנמלטה מחוטפיה, ותלמדו להכיר את דמותו של סלמאן חבקה, מג”ד 53, ששילח טנקים לכל העוטף בלי שקיבל פקודה, נלחם בבארי ומאוחר יותר נהרג בעזה. הקריאה בספר תגלה שלרעות אין גיל, עדה, מגדר או עמדות פוליטיות, הפסיפס של הגיבורים מגוון וססגוני, כזה שממנו עשוי העם המיוחד שלנו.

הפרק האחרון מוקדש לנוה, הגיבור האישי של עפרה, שבן רגע נהפך לגיבור לאומי. בבוקר שמחת תורה, בדרכו למשימה שממנה לא שב, אמר נוה את המשפט: “במקום שבו צריך אותי שם אני אהיה”. המשפט הזה הוא המוטו שלאורו פעלו כל גיבורי הספר הזה.