ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

סיפור המלחמה הראשונה של ארצות הברית העצמאית נשכח כמעט לחלוטין, אולם הרלוונטיות שלו למציאות, שלא הייתה ידועה למחברים בזמן כתיבת הספר, מפתיעה. בראשית המאה ה-19 הפירטיות במערב הים התיכון הייה תופעה נפוצה וכך גם שיעבוד אנשים לעבדות. אירופאים ממזרח ומערב, אמריקאים, וכל מי שמדינות שהיום הן מרוקו, אלג’יר טוניסיה ולוב, הצליחו לשים עליהם את ידיהם נהיו עבדים בתנאים שנעו בין גרועים לנוראיים. התופעה המכוערת הזו של עבדות ושיעבוד מעולם לא הייתה מוגבלת לעם אחד או לגזע אחד, לצערנו היא נמשכת בצורות כאלו ואחרות עד היום.ארצות הברית הייתה תלויה בסחר חופשי כדי להתחיל להפוך למעצמה שהיא היום, הפירטים סגרו את נתיבי הסחר ודרשו כופר ושוחד בסכומי עתק. נשמע מוכר, נכון? הפירטים לא היו אנשים פרטיים, הם היו שליחי המושלים (זה נכון גם לפירטים בריטיים וספרדים שפעלו תמיד בשירות הכתר שלה) במדינות צפון אפריקה ולכל מושל דרישות מטורללות משלו.שנים עברו, אמריקאים נרקבו בתנאי עבדות, עד שג’פרסון התמנה לנשיא והחליט לשים סוף לתופעה (למרות שבאמריקה עצמה הייתה עבדות ומה ההבדל) ולשם כך לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה. מלחמה לא פשוטה, הרחק מהבית, ללא אמצעי תקשורות לקבלת עדכונים וידיעות, וגם בנחיתות כוחות, לארצות הברית כלל לא היה צי והיה צריך לבנות אותו מחדש. הספר מתאר את האירועים שלקחו שנים רבות, והיו בהם מורדות…

אנחנו כבר בספר ה-14 בסדרת פנדורין האהובה עלי כל כך (ראו כאן סקירה על הספר הקודם וממנו אפשר להתקדם אחורה, אבל מי שכלל אינו מכיר את הסדרה, ותמיהה גדולה איך יש מישהו כזה עדיין, צריך להתחיל ישר מהספר עזאזל) והיא מתקרבת לסיומה בתרגום העברי. כתבתי כל כך הרבה על הסדרה ועל אקונין, שמו הספרותי של גריגורי שלבוביץ’ צ’חארטישוויל כך שלא יהיה מנוס מחזרתיות. ספר זה קודם ל-“עיר השחורה” שהיה מספר 13 בסדרה ומספר לנו על קורותיו של פנדורין בכמה שנים שהוא קצת נעלם מהשטח. לא פלא, בסיפור הראשון בקובץ (שתופס יותר ממחצית הספר) פנדורין מחפש זהב באמצעות שכלול טכנולוגי – צוללת, ונקלע למארג סבוך של מזימות בינלאומיות המשלבות מעצמות שונות וארגונים חשאיים. פנדורין נאלץ להציל את המצב. הסיפור הוא פנדורין קלאסי ומתאים את עצמו לסגנון הכל כך אהוב של הסדרה אבל עלי לציין שפתרון העניין כולו הגיע בצורה מאכזבת מעט, כאילו היינו בפרק בסדרה המצוירת והאיכותית עד מאד “פיניאס ופרב” ומי שמכיר את הסדרה כבר יבין. הסיפור השני לוקח אותנו למעמקי רוסיה, במקומות שכל אחד עושה חוק לעצמו, ובו פנדורין נחוש לפתור את תעלומת רציחתה של אהובתו לשעבר. אמנם איש לא ביקש זאת ממנו, וכמובן שגם אין לו סיוע במלאכתו, כאשר הוא דורך במקומות בהם החוק והסדר מצויים בידי בעלי…

בִּפְתֹחֶת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן“דָּבָר” בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶתמוּל כַּדּוּר הָאָרֶץהָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם. שורות מסתוריות אלו מהשיר “תצלום לילה” של אבות ישורון שלחו את עודד כרמלי למסע חיפושים שתוצאתו היא הספר המונח לפנינו. כרמלי תהה לאיזה צילום ישורון מתכוון, בזמן כתיבת השיר, לא היו חלליות כלשהן בחלל, ויצא בעצמו למסע מחקר בחלל היצירתי תוך הצלבת מקורות בין שירים וארכיונים. הרעיון המרכזי בספר הוא לבדוק כיצד התייחסו משוררים ישראליים לאירועי מפתח במירוץ לחלל. מרבית החומרים נגישים ברשת, והקורא יכול בקלות להרחיב את החיפוש באמצעות הפניות המיקום המועילות. ספר זה הוא יצירה נדירה במרחב הספרותי. אמנם מרכז הכובד שלו נטוע עמוק בשירה, אבל הוא עוסק בתחומים רבים נוספים. חלל בוודאי אבל גם היסטוריה ישראלית ובינלאומית, פוליטיקה ומדעי המדינה, אמונה כפירה והאשמת אלוקים, עיתונאות, בלשנות, שואה, פיוטים קדומים ותורת הסוד, משפט ועוד. אם פלא בעיניכם איך נושאים רבים כל כך מוצאים את מקומם בספרון בן 144 עמודים בלבד, ייתכן שהתשובה היא במדיום של השירה, בה מילה אחת יכולה לתאר עולם ומלואו, או לעניינו חללו. איני בקיא ומומחה בשירה, אולי אפילו ההפך, אולם כחובב אסטרונומיה איני יכול להתעלם מספר שעל כריכתו מופיעה תמונת שבעת האסטרונאוטים של תוכנית החלל מרקורי. הסקרנות ניצתה, ולאחר קריאת הקדמת הספר בצורה דיגיטלית נשביתי בקסמו ועברתי מהר לקריאה בעותק פיזי, המאפשר קריאה…

עמותת הדובה הגדולה פועלת כבר שנים לעידוד תחום האסטרונומיה בישראל. אני לא זוכר מתי (מזמן, ממש מזמן) מישהו אמר לי שיש איזו עמותה של חברה ממש נחמדים שעוסקים באסטרונומיה, ואכן אני והדובה זה סיפור אהבה ממבט ראשון (מבט בסלסקופ כמובן, כן?). לאחרונה העמותה יזמה הוצאה של הרבה ספרי אסטרונומיה, רעיון מבורך, ואחד הספרים הוא אטלס הרקיע – אוסף מפות שמים לחודשי השנה לצופים מישראל. את התוכניות הכרתי מראש וברגע שנפתחה האפשרות להזמנה מוקדמת של הספר, הזדרזתי לרכוש. לא תתפלוא לשמוע שיש לי מספיק אטלסים אחרים של השמיים ברמת פירוט כזו או אחרת אולם חשוב לי לתמוך במימזי אסטרונומיה ועוד יותר חשוב, הייתי בטוח שאמצא שימוש לספר הנוכי. לא טעיתי. הספר אינו ספר ללימוד אסטרונומיה, למרות שיש בו גם מידע כללי ופרקי הדרכה קצרים. מטרתו העיקרית היא להיות עזר לצופה, בעין, במשקפת או בטלסקופ כאשר הוא יוצא החוצה, הרחק מהיישוב, למקום בו יש חושך ורואים שמים זרועי כוכבים. אם בעיר או אפילו ביישוב קטן הבעייה היא שרואים מעט מדי כוכבים. הרי שבמקום חשוך הבעיה הפוכה, רואים יותר מדי כוכבים ואיך יודעים מה שייך לבתולה ומה לדובה הגדולה? בדיוק בשביל זה נועד האטלס. כמובן שצריך להתאמן, לחפש כוכבם בהירים, לזהות את שאר הכוכבים בקבוצה שלה, ואז את הקבוצות ליד אולם ככל שתתנסו…

היתרון בספר עם שם כזה הוא שאין שום אפשרות להתאכזב ממנו, כי ליטרלי אמרו לך אפ-פרונט שיש אכזבות בחיים. למרבה המזל, הספר התגלה כמוצלח ומהנה והכריכה לא משקרת: דמות בלשית, מעיל טרנץ’, כובע פדורה, עשן סיגריות (אלקטרוני כמובן!), רחוב אפלולי – אנחנו בסוגת הפילם נואר. למה יש שלוש מרילין מונרו? תגלו בספר, שפתי חתומות. סרטי הפילם נואר כבשו את הקולנוע בשנות הארבעים וחמישים ונראה שגם עלילת הספר היא בשנות החמישים אבל של המאה הנוכחית, כלומר קצת בעתיד. העתיד לא מאד שונה אבל מאד מדכדך. המכוניות אוטונומיות ובנות שיח נהדרות, אפשר אפילו ליצור איתן יחסי אמון, אבל פרוייקט שאפתני שהיה אמור להביא ברכה לעולם, הביא אמנם המון כסף למפתחיו, ממש המון, ומצד שני הפך את העולם כולו למנוון וחסר מטרה. התקווה הגדולה התנפצה, רחוב הנשמות הטהורות הפך לדרך כל בשר ואלו בדיוק אותן אכזבות שכותרת הספר מתייחסת אליהן. כל זה מתבהר די בהתחלה, אבל נמנע מקלקלנים כי יש חדווה כלשהו גם בגילוי העצמי של פרטים אלו. רמזים להם יש כבר בעמוד הראשון, ותוך פרקים בודדים הם נפתרים ואפשר להתקדם בעלילה יחד עם לב בינדר, שמתנהג בדיוק כמו שהיינו מצפים מסם ספייד, גיבורו של דשיל האמט שידוע לכולם כהאמפרי בוגארט באחד ממשחקיו הטובים. חבל שמרילין היא לא מרי אסטור, אבל מילא, אנחנו…

ספרו החדש של אשכול נבו, מתכתב עם המציאות הישראלית. כבר שמו מתאר את מה שעובר עלינו בשנתיים וחצי האחרונות בו נראה שאנחנו ביום אחד ארוך ומתמשך וסיוטי שאינו נגמר. הייתה הקלה מסוימת עם החזרת כל החטופים בסוכות, אבל מאז הספקנו לעבור מלחמה עם אירן ומלחמה שעדיין נמשכת מול חיזבאללה בלבנון במחיר דמים כבד וקשה, כך שאנחנו עדיין בתוך האירוע שסופו מי ידע. גם גיבורי ספרו של נבו מתמודדים עם טראומות ועם קשיים משלהם בכמה סיפורים באורכים משתנים שמשתרגים להם בדרכים עקלקלות כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כל הדמויות מנסות להגיע לבית, אבל לא תמיד ברור איפה הבית. קרן מנסה לחזור לתינוקת שלה בלונדון, אבל היא מגיעה גם לחדרה הישן בבית אביה, ונאלצת לשאול את עצמה איפה הבית שלי. כך גם הילה, שרק רוצה לבשל במטבח שלה, אולם מגלה שהיא מחפשת בית אחר וצביקה, שנמצא בפוסט טראומה עוד מצוק איתן ולא מסוגל לחזור הביתה. למרות הקשיים הדמויות לא תלושות. לכל אחת יש על מי ומה להישען לעיתים בתוך המשפחה, בילדים או בבן ובת הזוג, ולפעמים בפוטנציאל ליצירת קשר זוגי חדש, שיינבע דווקא מתוך הדבר. גם המוזיקה יכולה לשמש נקודת מישען כפי שנלמד בסיפור של צביקה שמוצא נחמה בפגישות לייליות מדומיינות עם לאונרד כהן באי קטן ביוון. נבו שילב כמה סיפורים…

ספרה החדש של כריסטי, ממשיך את “הסוד באחוזת צ’ימניס” ונפתח באותה אחוזה עצמה, בה מתגוררים בשכירות תעשיין מצליח שעשה הון, קיבל תואר אצולה ומנסה להיכנס לחברה הגבוהה בזכות כספו עושרו והשפעתו למגינת לבה של אשתו שהעדיפה את החיים הפשוטים יותר. מסיבה שאינה לגמרי ברורה, הם מארחים כמה חברה צעירים, ואחד מהם מת בנסיבות מסתוריות, אולם כאלו שלכולם נוח יותר לסווג כתאונה. זמן קצר אחר כך חוזרים המרקיז קייטרהאם חדל האישים ובתו החיננית, ליידי איילין שכולם קוראים לה באנדל, הדמות שכל כך למדנו לאהוב בספר הקודם לאחוזה ומופתעים לגלות שמת שם מישהו (שוב). משם העלילה תופסת תאוצה, בעיקר כאשר באנדל נתקלת עם מכוניתה באיש שנורה ונהרג. גם אירוע זה מסווג לנוחות כולם כתאונה, עונת בציד בעיצומה וציידים פוחזים יורים בלי לבדוק על מה, אבל כאשר מתברר שאיש זה הוא חבר קרוב של ההרוג הראשון, ושגם הוא שהה באחוזה באותם זמנים, לכולנו ברור שיש כאן פרשייה מסתורית ובמהרה מתברר שזו לא סתם פרשייה אלא קנונייה בין לאומית ממש. כדרכה, באנדל לא תישאר בצד ולא תיתן לתעלומה לחמוק ממנה, היא תעשה זאת עם ידידה ביל, שממשיך לחזר אחריה בדבקות, ועם אחותו החורגת וחברו הטוב של הנרצח. בלשיה הידועים של כריסטי, פוארו ומארפל, אינם מופיעים בספר כלל, במקומם מופיע רב פקד באטל מהסקוטלנד יארד….

דן בראון עושה זאת שוב ביעילות מדהימה. עלילה מהירה וסוחפת, וכמו מבצע סבתא מתחיל במקסימום ומעלה הילוך משם. הספר ארוך מאד אבל תסמכו על בראון שהוא יודע לכתוב פייג’ טרנר וכך תמצאו את עצמכם קוראים דפים ועוד דפים הרבה במהירות. העלילה כולה מתרחשת ביומיים, ונגמרת בוואחת בום! בראון משלבמדע מדע בדיוני ופנטזיה מעורבבים להם ביחד כמעין קוקטייל, לפעמים קשקשני במיוחד אבל למי איכפת, בספרים האלו ככל שרמת המופרכות גבוהה, יותר וזאת למרות ההערכה שכל המקומות, הארגונים קיימים ואמיתים, כך טוב יותר. כצפוי מבראון בספר כולל, מסתורין תעלומה וסכנות בכל מקום, אנשים רבי עוצמה ואמצעים שמגלים הרבה גמישות בנוגע לחוק וכאלו שמנסים לכפר על פשעיהם הקודמים ולזכות בגאולה.ויש גם נקודה יהודית כי אנחנו בפראג ואי אפשר בלי הגולם, שיש לו תפקיד מכריע בעלילה ונפגוש בו כבר בעמוד הראשון. אכן מפתיע שבראון מיעט כל כך להשתמש בסמלים ואלמנטים מהיהדות בספריו. הרי יש לנו הכל. שדים רוחות, מיסטיקה אזוטרית, היכלות מרכבה וכו’. בנקודה זו נציין שלאחר הקריאה די ברור שבראון לא בקיא ביהדות. הוא כתב על התייחסויות של דתות שונות לחיים לאחר המוות ועל כך שבתנ”ך יש התייחסות נרחבות לחיים לאחר המוות, בעוד שהתנ”ך כלל לא עוסק בכך. גם נתינת משקל יתר לנושא הגלגולים ביהדות, דבר שקיים רק באזוטריה הוא שגוי. בנוסף, גם…

אם נלך אחורה, נקודת ההתחלה של סדרת המוסד, תהיה אולי במשפט אחד של המשורר והפילוסוף ראלף וולדו אמרסון. משפט זה משנת 1836, מקדים את אסימוב בכמעט מאה שנים והוא מופיע בפתיחת המסה “הטבע”:  “לו היה הכוכבים מופיעים לילה אחד באלף שנים, כיצד היו האנשים מעריצים ומאמינים…”. אסימוב נולד ברוסיה בשנת 1920 והיגר כפעוט לברוקלין. הוא היה גאון ואוטודידקט שהרבה לקרוא ספרי עיון. בנוסף הושפע מסיפורים דווקא בסוגת המדע הבדיוני ממגזינים שקרא בחנות של הוריו והחל לכתוב סיפורים ולשלוח למגזינים כבר בגיל 17. באותו הזמן התמנה ג’ון קמפבל, בוגר מאסימוב רק בעשור לעורך המגזין Astounding Science Fiction אליו אסימוב רצה לשלוח סיפור. אסימוב, מסיבות לא ידועות, החליט לא לשלוח את הסיפור בדואר כמקובל אלא הגיע למשרדי ההוצאה, ושם להפתעתו פגש את קמפבל, שבמקום רק לקבל לידיו מעטפה ולשלח את הצעיר לדרכו ניהל איתו שיחה ארוכה של שעה. אותו סיפור לא התקבל לפרסום, והוא נשכח ונעלם אולם שיתוף הפעולה הפורה בין השניים החל. בפגישה אחרת, ציטט קמפבל את משפטו של אמרסון לעיל ושאל את אסימוב מה לדעתו היה קורה. אסימוב ענה שאנשים לא היו מתפעמים ממראה הכוכבים אלא היו משתגעים וממנו וקמפבל ענה לו: “אז תכתוב את זה”. כך נולד בשנת 1941 הסיפור “שקיעה” Nightfall, שנבחר מאז פעם אחר פעם לסיפור המדע…

לאחרונה נחשפה זהותו של אמן הגראפיטי בנקסי ואולי תתברר התשובה לשאלה האם ציוריו קיבלו הילה של איכות רק בגלל המסתורין בהופעתם, או שהם עומדים בפני עצמם. הרגשה דומה יש לי לגבי ספר זה, שגם מחברו “שומר בקנאות על אנונימיות ומופיע בפומבי כשהוא עוטה מסכה ומשתמש בעיוות קול, כך שזהותו האמיתית נותרת עלומה” (ציטוט מגב הספר). עילום שם זה הוא גימיק מאחר ולחלוטין לא מדובר בספר כדוגמת “כל החיים לפניו” שלאחר יציאתו, מיהרו לשאול מיהו אותו  אמיל אז’אר, ונאלצו לחכות עד לאחר מותו של רומן גארי לגלות שהוא רצה שיפוט נקי וכנה יותר ליצירה חדשה שלו. אני אהיה מופתע מאד אם יתברר שאוקסטו הוא הרוקי מורקמי או סופר (ואולי סופרת) בולטים אחרים. בנוסף, הספר סובל מתסמין אחר בו נתקלתי בכמה ספרים יפנים שקראתי לאחרונה. מצאתי שלמרות שהם מסווגים כספרי מבוגרים מבחינת תוכנם, גם רמת הכתיבה, וגם הטיפוגרפיה מתאימים יותר לספרי נוער צעיר.הכתיבה בספר פשוטה מאד, כמעט ילדותית, מרובת חזרות ועיקרה פענוח תעלומה צעד אחר צעד, כאשר העיסוק בדמויות הוא עניין שולי למדי. הגימיק העיקרי בספר הוא כשמו, תמונות מוזרות, שהן חלק מהתעלומות בפרקיו השונים. עלילת הספר נפתחת בעלילת מסגרת בה מופיעים שני סטודנטים אוהבי מסתורין שמצאו איזה בלוג נשכח באינטרנט ובו תעלומה מסקרנת. בעיני לפחות התעלומה היא איך הם בכלל מצאו…