אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים ופחות או יותר את האמירה הזו בלי לציינה במפורש, מנסה אולנובסקי לבחון דרך תמונות מהארכיון שלה ושל אחרים שנתקלה בהן במהלך השנים. סיפורה של התמונה תמיד יופיע לפניה וכמעט בכל התמונות יש התרחשות אנושית כלשהי, לעתים פרטית ולעתים ציבורית, לעתים שגרתית ולעתים כזו המספרת סיפור שלם מאחוריה, כפי שנגלה בפרק באחרון שהוסף למהדורה האחרונה של הספר בשפת המקור רק השנה.

אולי אתם זוכרים את הספר המעון של מיס פרגרין, שכספר התחיל בצורה טובה לפני שהדרדר קשות והפך לקשקוש. נזכרתי בו כי גם שם לקחו תמונות ורקחו מהן סיפור מומצא לחלוטין שבינו לבין התמונות אין קשר. כאן יש התחייבות של הסופרת לכך שכל הסיפורים הם אמת, אולם הקורא צריך לזכור שכאשר הוא רואה את תמונה בסוף כל פרק, הוא שמע סיפור אחד בלבד ויכולים להיות גם עוד סיפורים. אני אומר זאת דווקא בגלל שאני מאמין לחלוטין לסופרת, אולם נוכנחו לדעת שגם המצלמה לעתים משקרת, ושאפילו לתמונה מודפסת יש שני צדדים.

לכאורה כל תמונה עומדת בפני עצמה, אולם יש קשר בין התמונות, בוודאי אלו המשפחתיות אך כולם מספרות סיפור גדול יותר מסיפורה הפרטי של אולנובסקי ובפרט את השנים של המשטר הדיקטטורי בארגנטינה, את האנשים שישבו זמן רב בכלא ובמעצר במקרה הטוב, ונרצחו או הועלמו במקרה הרע, פצעים פתוחים בחברה הארגנטינית עד היום. תמונות רבות בספר קשורות לכך, אולם הספר מניח מראש כי לקורא יש ידע על תקופה אפלה זו, מה שלא תמיד נכון במרחק הזמן של עשרות שנים.

הספר אינו ספר פרוזה ואף אינו ספר עיון וקשה למקם אותו בקטגוריה מסוימת. הוא בוודאי ספר העוסק באומנות, אומנות הצילום ואומנות הסיפור מנקודת מבט עיתונאית ותיעודית, אבל גם לאלץ אותו להגדרה זו יהיה לא נכון. הוא עוסק בעיקר באנשים ובחיים שלם. קריאתו זורמת וחופשית ולכן הוא מומלץ לכל מי שמחפש טקסט טוב לקריאה. את הבחירה באיור ארנבים לכריכה, לא פיענחתי.

התמונות
אינס אולנובסקי
מספרדית: טליה הוס
תשע נשמות 2026
מגב הספר
“אני רואה את הארכיונים כמרחבים כאוטיים ומציפים, אבל כאלו המלאים באוצרות המחכים להתגלות.”

בספר התמונות, יוצאת אינס אולנובסקי למסע על־זמני דרך ארכיונים נטושים וצילומים שנשכחו. כל תמונה שהיא מוצאת אוצרת בתוכה אלפי מילים, שמתחברות לכדי סיפורים הנוגעים לאירועים מכוננים בחייה הפרטיים, בחיי משפחתה ובהיסטוריה של ארגנטינה. מבטה של אולנובסקי חושף את העלילה שנמצאת מאחורי כל דימוי, וכתיבתה בחונת כיצד מצליחות התמונות להתעלות על תפקידן כאמצעי תיעוד, ולהפוך לאבני דרך בסיפור אישי וקולקטיבי.

אולנובסקי אינה מחפשת להאיר תמונה באמצעות מילים, או להיפך. היא חוקרת את המפגש בין השתיים – כיצד הדימוי והטקסט משלימים זה את זה, מולידים זכרונות רדומים ומעוררים צורת התבוננות חדשה בעבר.

גירסת הדפסה