הרב שרלו עוסק שנים רבות בנושאי האתיקה, ואחד מספריו האחרונים עסק בפרט באתיקה של המחלוקת, נושא מהותי למדי לחברה הישראלית, שאוהבת מחלוקות ולא יודעת איך לנהל אותן, כפי שאנחנו חווים היטב בשנים האחרונות. ספרו החדש כללי יותר ומכיל פרקי עיון כלליים בנושא האתיקה והמוסר ביהדות לצד פרקים בנושאים ספציפיים בהם הוא נכנס יותר לעומק הדברים. במקומות רבים, הרב שרלו מפנה לספרים וחיבורים אחרים שכתב והוא מרבה להביא מדבריהם של הרמב”ן והרב קוק במהלך הספר.

הספר נפתח בשלושה פרקים קצרצרים, שאולי היה כדי לאחדם לפרק אחד של מבוא, המתארים חלק ממטרת הספר, דנים בשאלה מדוע נעשה השימוש במונח אתיקה ולא במונח היהודי “מוסר” ופרק שכותרתו “קיומה של אתיקה”, והאם היא בכלל קיימת, או מה שמכונה המוסר הטבעי.

לאחר מכן מופיע פרק ארוך שכותרתו “הכרת התורה במוסר העומד בפני עצמו”. כותרת פרק זה, מטעה מעט מאחר והוא עוסק בהוכחות שונות ומרובות לכך שפרקי התורה שאינם רק מצוות מחייבים בהיבט המוסרי. בעיני אין בכך מוסר העומד בפני עצמו, אלא מוסר המגיע מהתורה אך אינו מצווה במפורש. מוסר העומד בפני עצמו, הוא אולי אותו  “מוסר טבעי”. דעתי בקצרה היא שהתורה מניחה אותו כקיים, שהרי היעדרו של אותו מוסר, הוא הגורם לקב”ה לכעוס על קין, שלא קיבל שום ציווי שאסור לו להרוג נפש, ולאחר מכן על דור המבול שהשחיתו דרכם. רק כצעד של ייאוש: “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”, אמירה שגם היא דורשת ביאור ביחס להיבט המוסרי של האדם, ניתנות המצוות בצורה פורמלית. אלו יכולות להיות שבע מצוות בני נוח, שרובן כאלו שהיינו מכנים “שכליות” או מצוות התורה לעם ישראל. בפרק הבא בספר “הקריאה המוסרי בתורה” טוען שרלו בזכות קריאת התורה כספר הדרכה מוסרי, ותמהני מעט על הצורך הכפול בכך, וגם על שמץ האפולוגטיקה המובע בדברים, כאילו יש בכך משהו רדיקלי. הרי ידוע שהתורה אינה קודקס מצוות בדומה למשנה, אלא מכילה עוד דברים רבים, וכולם בגדר תורה, גם אם אינם מופיעים ברשימת מצוות כזו או אחרת.

לפני שנצלול קצת לדוגמאות אעיר בקצרה, שהספר זקוק לליטושי עריכה. בהקדמה הרב שרלו מתאר שלמרות שהדברים הם מחשבותיו בגוף ראשון הכתיבה נעשתה בגוף שלישי. כמו כן, בקשתו מהעריכה הייתה להותיר על כנה ככל האפשר את לשונו המקורית. אבל המעבר מגוף ראשון המשקף דיבור ישיר בהרצאת דברים, לגוף שלישי נזקק לעריכה מוקפדת יותר. הדבר ניכר במשפטים שהם ארוכים מדי ולעתים אף נראים קטועים או חסרי פשר, והדבר מקשה על הקריאה.

שני פרקים עוסקים בנושא המלחמה ובהם ארחיב עקב הרלוונטיות לתקופה. הפרק הראשון כותרתו “שפיכות דמים”, והוא דן בסתירה לכאורה בין האיסור החמור על שפיכת דם, שנאמר עוד לפני מתן תורה וחוזר לאחר מכן כמה וכמה פעמים, ובין הכמות העוצמה של שפיכות דמים, לפעמים על ידי ה’ עצמו במגפות או כציווי עונשים, או בהוראות הנביאים. דוגמה: בפרשת עגלה ערופה נראה שחלל שנמצא בשדה הוא עניין חמור הדורש טקס מיוחד, אולם לא הרחק משם בתורה מופיע דין סקילה על בן סורר ומורה. לא חסרות עוד דוגמאות, ואמנם ישנם תירוצים מקומיים על כך שדינים אלו כמעט ולא נהגו, שהתורה בעל פה הופכת אותם לבלתי אפשריים ושסנהדרין שמוציאה להורג אחת לשבעים שנה נחשבת קטלנית, אולם עדיין צריך בירור לפשט הכתובים. הרב שרלו מביא שתי שיטות, הראשונה ראייה שגם שפיכות דמים, לעיתים מותרת ולעיתים גם נצרכת. במקומות אחרים עומד הרב שרלו על הסכנה בראייה כזו, וכדוגמה שלי אביא את פנחס שמעשהו קנאותו זכה לברכתו של הקב”ה, אולם ברור שבימינו אין שום אפשרות לנהוג כך.

הרב שרלו מציע פתרון נוסף, הנוטע את התורה גם בתוך עולם ההווה שלה, בתקופה בה לא היה ניתן להכריע סכסוכים, לפחות בין מדינות, ללא שפיכות דמים, ולא הייתה דרך להגן על החברה מגורמים מזיקים, ללא שפיכות דמים. המציאות ההיסטורית חייבה זאת ללא פשרות. אולם בימינו דרושה קריאה אחרת ולפי הרב שרלו יש להגיע לעקרונות היסוד של התורה, לאחר לימוד מעמיק ונאמן שלה, וליישם את המהות הפנימית של עקרונות אלו, שאינם משתנים, בהתאם למציאות המשתנה. הרב שרלו מודע לכך שגם שיטה זו נותנת מרחב אפשרויות גדול, ושימוש מושכל בה צריך להיעשות בידי סמכות כוללת כדוגמת סנהדרין, רק שזו אינה בנמצא, ומכאן אפשר להבין גם את טווח הדעות הרחב שיש כיום בכל נושא. כדוגמאות שנראה לו מוסכמות על הכלל מביא הרב שרלו שאין מי שרוצה להקים מחדש את מוסד גאולת הדם (להורג נפש בשגגה יש לזכור) ולסקול מחללי שבת בפרהסיה.

הפרק מסתיים בכמה מובאות הקשורות למלחמה שעניינן מפורט בפרק הבא. בפרק שכותרתו “אשת יפת תואר ופתיחה לסוגיית מוסר המלחמה”. אין כמעט מחלוקת על כך שכל מלחמות ישראל כיום הן מלחמות מצווה, אולם לעתיד לבוא, ישנה שאלה האם יש היתר למלחמה המוגדרת כמלחמת רשות, ולא משנה כרגע מהי ההגדרה המדויקת שלה. לפחות לפי הרב שרלו נראה שהתשובה היא שלילית, אולם בהמשך הספר הוא נמנע מדיון מפורט בכך.

העיסוק בנושא אשת יפת תואר מתבצע בהתאם לשיטה שהרב שרלו הציע קודם לכן ומתוך הבנת עולם המלחמה הקדום. בעולם זה, מעמדן של הנשים נמוך ובמלחמה הן בהכרח עברו עינויי אונס ומכירה לעבדות, דבר הנכון לצערנו הרב עד ימינו בחלקים שבהם בני האדם הם פחות אנושיים. את הדיון במוסר המלחמה מתחיל הרב שרלו דווקא מתוך כך שהתורה מחלקת בין קדימות של האני לעומת האחר, בין אם “חייך קודמים לחיי חברך” ובין אם “עניי עירך קודמים”, ומתוך כך יש היתר מוצדק למלחמה עבור קדימות לעם ישראל כולו.

אולם גם כאן אנו בבעיה. מלחמת מדיין, מלחמות יהושע ומלחמת שאול בעמלק היו כולן בגדר הוראות שעה, והסתמכות עליהן היא בעייתית ולא בהכרח מתאימה לזמננו. לי אישית נראה, שגם בהפשטה של עמלק והלבשתו מחדש נגיע למסקנה כי החמאס הוא עמלק לכל דבר ועניין, אולם גם שאול היה צריך הוראות נביא לצאת למלחמה כוללת וכזו אין לנו, אבל הרב שרלו לא נכנס לדיון זה ונראה שהוא מתלבט. הוא מזכיר את דעת הרמב”ן על כך שיש להשאיר מרחב נסיגה לאויב, אבל זו במלחמת רשות, בה מנסים לכבוש עיר וממילא גם לצבא הכובש נוח שהעיר ריקה. איך וכיצד ליישם הנחייה זו במלחמה ברצועת עזה? איני יודע וגם הספר לא מציע פתרון, אלא משאיר זאת כשאלה מאתגרת. אולי אפשר לראות בנוהלי “הקש בגג”, “מסדרון הומינטרי” וכו’ יישום של רעיונות אלו. רעיונות אלו מרגיזים לא אחת את הציבור הישראלי, בוודאי בעת הזו, אולם לפחות לפי הרב שרלו מטרתם אינה רק למצוא חן בעיני הגויים, מה שלא עוזר לנו ממילא בערכאות הרשע בהאג, אלא זו הנחייתה של התורה. הרב שרלו אפילו משתמש, ומיד מסתייג מכך, במילים “קידוש השם”. אולם כסיכום, טענתו היא שאנו עושים זאת, לא כי זו דרישת הגויים, דרישה שהם מעולם ולעולם לא יידרשו מעצמם, אלא כי חובתו של עם ישראל הוא תמיד להיות ברמה מוסרית גבוהה בהרבה משאר העולם ומסיים את הפרק כולו באיזכור חזון השלום הגדול “לא ישא גוי אל גוי חרב”.

בספר עוד כמה פרקים ודוגמאות אבל נעצור כאן ונסכם שספרו של הרב שרלו ממשיך את ההגות שלו, הגות מתלבטת המנסה למצוא לה את שביל הזהב בין השמרנות והחידוש, בין נאמנות ללא סייג לדברי התורה ובין נאמנות לקול הפנימי שעולה מתוכו, ולעתים מעורר, לפחות על פני השטח, סתירות המחייבות התמודדות. את דעתו של הרב שרלו חשוב וכדאי להכיר, אמנם רבים לא יסכימו איתה, גם אני לא מסכים עם חלק מהדברים והבאתי כמה דוגמאות. בפרט אפשר לטעון שקריאתו את התורה היא קריאה “יונית”, אולם טענה כזו נכונה לכל אדם ולשאלה האם יחסו לעניין מסוים נובע מהבנתו את התורה, או שהוא מפרש את התורה לפי הבנתו עניין מסוים. דבריו של הרב שרלו מנומקים, שקטים וצריכים לשמש מצע לדיון עמוק וענייני בשאלות אלו, וזאת בפרט
בסחף המתלהם של ימינו בכל סוגיה הנמצאת במוקד העניין.

הסקירה התפרסמה לראשונה במוסף שבת פרשת חיי שרה במקור ראשון במדור הספרים.

כי ישרים דרכי ה’ – אתיקה יהודית
הרב יובל שרלו
ידיעות ספרים 2024
368 עמ’
מגב הספר
מה אנו מבקשים להיות? להיות רגישים לעוולות מוסריות ולא להניח להן בשתיקה ובהתעלמות. לא להתיר לעצמנו להשקיט את ההמיה המוסרית העולה מתוכנו, כי אם להפך ‘ לחפש את הדרך לממש אותה בהיבטים של צדק ובהיבטים של חמלה. הכמיהה הפנימית היא שהאתיקה תיהפך לחלק בלתי נפרד מחיי האמונה שלנו, בין בהתנהגות המוסרית המעשית ובין במישורי החוויה האמונית. שייהפכו השיקולים המוסריים לחלק בלתי נפרד מפסיקת ההלכה ומההדרכה המעשית. שכל אלה יכוונו לחיים עמוקים, הכמהים לעצב את העולם בעשיית ציווייו האתיים של הקב”ה, ולכינון מערכת שלמה של הדרכות כיצד לעשות את הטוב ואת הישר בעיני ה’. (מתוך הספר)

כמי שמאמין בקול המוסרי העולה מתוכנו וביכולת שלנו להבחין בין טוב לרע, בין הוגן לפוגעני ובין ישרות לעקמימות, יוצא הרב יובל שרלו למסע עיוני וקיומי במקורות היהודיים המדגישים את מקומו של המוסר בחיים.

כי ישרים דרכי ה’ הוא ספר מקיף ויסודי המיישב בין מוסר ויושר לבין צו התורה. הוא מבקש לכונן בקרב הקוראים רגישות לעוולות מוסריות ולהפוך את האתיקה לחלק בלתי נפרד מחיי האמונה, מההתנהגות היומיומית ומפסיקת ההלכה. הספר דן במגוון רחב של סוגיות, דילמות ובעיות בוערות המצויות בקו התפר שבין חיי תורה וחיי מוסר, ומדגים שוב ושוב כיצד חיים דתיים שלמים נועדו בעצם לתקן עולם.