יש לשבח את הוצאת שוקן על הוצאת תרגום חדש ליצירת המופת של הרמן הסה’ יצירה ספרותית ענקית שליחה לא נס גם לאחר שנות דור מכתיבתה ומוגשת לקורא הישראלי כמעדן ספרותי משובח. עוד בזמן כתיבתו, “נרקיס וגולדמונד” נע בין שני צירי זמן שונים בתכלית, וכיום כמאה שנה לאחר כתיבתו, ציר הזמן של הקורא בהווה מצטרף למערכת צירי הזמן. על פני השטח, הרומן ממוקם בגרמניה שאז עוד לא נקראה כך אלא הייתה אוסף אקלקטי של נסיכויות ואחוזות, חלק מהאימפריה הרומית קדושה, בימי הביניים המאוחרים. ביו השורות ניכר כי הסה משליך את תקופתו שלו, השנים 1927-1929, שנות  גסיסתה של רפובליקת ויימאר לתוך היצירה. הסה בשנים אלו הוא גולה מארצו, מביט בה ממרחק וסלידתו מהמליטריזם של מלחמת העולם הראשונה מתפתחת גם לסלידה מהתנועה הנאצית שאז עוד הייתה קטנה אולם הסה היטיב לראות את הכיוון אליו הדברים הולכים. עמדתו המוסרית, סלידתו מתורת הגזע, תמיכתו הפומבית ביהודים במעשיו ובספריו הובילה בסופו של דבר להחרמת ספריו בגרמניה הנאצית ולסיווגו כבוגד. מיקום העלילה בימי הביניים אינו מתבצע עקב רומנטיזציה נוסטלגית לתקופת האבירים והנסיכות, אלא על מנת לבחון את השאלה הכמעט נצחית, לאיזו מטרה האדם צריך להקדיש את חייו, לרוח או לחומר. שאלה זו נבחנת באמצעות יצירת שתי דמויות שהיו יכולות להיות זהות, אולם הן מתגלות כקיצוניות בכל תפיסה. הקיצוניות באה לידי ביטוי כבר בשמותיהן של הדמויות. נרקיס, איש ההגות והלוגוס, מהווה לכאורה היפוך מוחלט לדמותו המיתולוגית. הוא סגפן הסולד מן הגוף ומבבואתו הפיזית שכנראה יפה במיוחד, אולם הוא כל הזמן מתבונן. אם לא בבואתו הרי שבאחרים והוא ניחן ביכולת לראות פנימה לעומקו של כל אדם. נרקיס אינו מאוהב בעצמו הגופני אלא בעצמו השכלי, ומקדיש את כל חייו לשכליות המתבטאת במומחיותו ביוונית עתיקה. מנגד עומד גולדמונד, צעיר מנרקיס בכמה שנים, שמשמעות שמו בגרמנית היא “פה זהב”. בעוד נרקיס חווה את העולם דרך השכל, גולדמונד יחווה אותו דרך החושים המיוצגים על ידי הפה. הפה האוכל והבולע וגם הפה המנשק המייצג את הארוס בהתגלמותו. 

נשלב את הדיון ביצירה תוך סקירה כללית ומהירה של כמה נקודות מפתח בעלילה ובפרט במשפט הסיום של היצירה. בספר זה בו המסע הוא החשוב, גם ידיעת השורה התחתונה, אינה פוגמת כלל בקריאתו המלאה, אלא  ההיפך, מעודדת אותה.

נקודת הפתיחה של המאבק, שמתייחסת למכלול הפילוסופיה הגרמנית, מקאנט ועד ניטשה,  מתרחשת במנזר “מריהברון”, מוסד המבוסס על מנזר מאולברון שבמדינת באדן-וירטמברג. הסה כותב מנסיונו שכן בנעוריו הוא נשלח ללמוד במנזר אולם לא יכל לשאת את הסדר הנוקשה, חווה משבר נפשי וברח. במנזר הבדיוני, נרקיס מייצג את החתירה אל  המוחלט והאלוקי, מול גולדמונד שיועד לחיי נזירות על ידי אביו בלא שניתנה לו בחירה כלשהי. ההתחברות והחברות בין נרקיס לגולדמונד אינה טבעית ומעלה רינונים שכן מעמדם שונה, אולם אב המנזר אינו מונע אותה. השיחות ביניהם מזכירות לנו דיאלוגים אלפטונים והם דנים בנושאים רבים, בענייני האמונה, האל והעולם, אמנם מנקודת מבט נוצרית, אולם כזו המאפשרת גם חשיבה יהודית כדוגמת הציטוט הבא: “אהבת האל,” אמר באטיות ותר אחר המילים, “אינה תמיד זהה לאהבת הטוב. אה, לו רק היה הדבר פשוט כל כך! מה הוא הטוב, את זה הכול יודעים, הרי הוא כתוב בעשרת הדיברות. אבל אלוהים אינו קיים רק בדיברות, אתה יודע, הם רק חלק אפסי ממנו. אתה יכול לקיים את המצוות ולהיות רחוק־רחוק מאלוהים.” (עמוד 36).

נרקיס מזהה מיד כי חברו חי בשקר, ואינו שייך כלל לעולם המנזר. בפעולה קשה עבורו המשלבת את אהבתו העמוקה לגולדמונד יחד עם הקרבת הקשר ביניהם, נרקיס דוחף את גולדמונד לגלות את עצמו מתוך עברו, בדמות אמו של גולדמונד, כאשר מושג האם ילווה אותנו לאורך כל הספר. נרקיס דוחק בגולדמונד לא להיות נזיר אלא לצאת אל העולם ולממש את עצמו. כאשר גולדמונד מגלה זאת בעצמו, באמצעות מפגש עם צוענייה שמכניסה אותו לרזי עולם היצר, הוא מבין שאכן מקומו אינו במזר ויוצא לעולם.

העולם שאליו נזרק גולדמונד הוא עולם כאוטי נטול חוק וסדר, שונה לחלוטין מהמנזר הסגור שיש בו היררכיה ברורה. חייו של גולדמונד הופכים למאבק הישרדות ולחופש מוחלט גם יחד, המתבטא במפגשי אהבים עם כל דמות נשית שהוא פוגש. התפלאתי על המתירנות המובאת בספר, שכן מדובר בחברה קתולית אדוקה, אולם כאן בדיוק מתבצעת ההשלכה של השחרור ופירוק המוסר הבורגני שאפיין את שלהי רפובליקת ויימאר. גולדמונד אינו כופה את עצמו אף פעם, הנשים מתמסרות לו בקלות ללא כל מאמץ מצידו. בכך מייצג גולדמונד את הארוס בהתגלמותו, כוח החיים היצרי הגדול ביותר, בניגוד מוחלט לסגפנות של נרקיס הספון בתאיו. 

בשלב זה ברומן התאכזבתי מעט מגולדמונד, נרקיס ציפה לו גדולות ואילו הוא נהיה נווד בטלן חסר כל אחיזה, חי מיום ליום ולא מממש שום פוטנציאל שגלום בו. ביקור אקראי של גולדמונד במנזר בו היה פסל של המדונה, שינה את גולדמונד וגרם לאמן שבו לפרוץ החוצה. הסה טוען שאומנות אינה יכולה לבוא מתוך סגפנות וגם לא מתיאוריה אלא עליה לנבוע  מהעולם עצמו, הניסיון והחוויה. גולדמונד לא היה יכול להיות אמן ללא הרפתקאותיו המפוקפקות, שכללו אף רצח. גולדמונד מוצא מאסטר שילמד אותו את המלאכה ואת כל החוויות שלו ואהבתו האפלטונית לנרקיס הוא מגלף לתוך פסל עץ בדמותו של נרקיס. העבודה כל כך טובה שגולדמונד מקבל דרגת אמן וחברות בגילדה, דבר שאינו מובן מאליו לפלוני אלמוני כמוהו. אולם מיד אחר קבלת התואר, הוא נוטש את המאסטר שלו, ואת בתו המצודדת, אותה יכל לשאת לאשה, וחוזר לנדודיו, כדי למלא את מאגר היצירה שלו מחדש.

כח החיות אינו הכוח היחידי, וגם למוות יש מקום נרחב ביצירה. ההשקה בין הארוס לתנטוס מגיעה לשיאה עם פרוץ מגפת הדבר, “המוות השחור”. הקורא בימינו מבין שתיאורי הזוועה אינם רק היסטוריים, אלא מתייחסים לחברה הגרמנית גם בזמן כתיבת הרומן. מעבר לתיאורי המוות, התיאור המפורט של הפוגרומים ורצח היהודים, שהואשמו בהפצת המגפה, הוא אות אזהרה מצידו של הסה, שראה את האנטישמיות ושנאת הזרים גוברות בגרמניה של ימיו. על רקע המוות והפוגרומים, פוגש גולדמונד את רבקה, נערה יהודייה שאביה נשחט בפוגרום. מפגש זה מהווה עבורו נקודת שבר, שכן לראשונה הוא נתקל באשה שכלל אינה נענית לחיזוריו ואף לועגת להם. הנאות הבשרים לא ירפאו כלל את פצעיה והיא לא תמצא בהם שום מזור. כוחותיו של גולדמונד חסרי אונים מול סבלה של רבקה, ואת מה שהיא צריכה, עתיד יהודי, הוא אינו יכול לספק לה. 

מתוך השבר הזה, ומתוך ההכרה שהמוות קרוב ומעבר לפינה מנסה גולדמונד לחזור אל האומנות ואל המאסטר שלו. אבל הדבר אינו אפשרי וגולדמונד שוב נופל למלכודות אהבים והפעם אלו כמעט מביאות עליו את מותו. מאותו מוות בטוח מצילו ידידו הוותיק נרקיס והמפגש בין השניים מחזיר את גולדמונד למנזר שם ניתנת לו האפשרות להמשיך וליצור, להחיות את התאולוגיה בפסלים, איקונות וקישוטים, ולהקדיש את עצמו דרך האומנות לאל ולרוח. 

אולם גם חזרה זו למנזר, נועדה לכישלון ושוב לאחר עבודה אחת גדולה, גולדמונד מבכר לצאת לעולם, תוך שהוא משאיר את עבודתו הגדולה, דמותה של האם הראשונה, חווה, לא גמורה ולא מושלמת מתוך ידיעה שהוא לא יכול להשלימה. רק בסוף הרומן, עייף מובס ולמעשה גוסס, חוזר גולדמונד למנזר. מילותיו האחרונות של גולדמונד לנרקיס, כעת אב המנזר, הן פסגתו של הספר ואמירה שתלווה את הקוראים זמן רב אחר כך: “אבל איך תמות אתה יום אחד, נרקיס, והרי אין לך אם? בלי אם אי אפשר לאהוב. בלי אם אי אפשר למות”. אין קיום לחיי רוח בלבד, נרקיס לא חי מעולם, לא הייתה לו אם והוא כאילו כלל לא נולד ולכן גם לא יכול למות. חיים ומוות דורשים השתתפות בעולם ולא הינזרות ממנו.

בנקודה זו מסתיים הרומן וממשיכות המחשבות. הסה שולל את דרכו הסגפנית של נרקיס, אולם בוודאי שגם דרכו ההוללת של גולדמונד אינה התשובה לחיים בעלי תוכן ומשמעות. על כל קורא להמשיך מכאן ואני אסכם שדווקא היהדות מביאה פתרון לסוגיות אלו בכך שלא רק שהיא מאפשרות את השילוב של חיי הקודש והחול אלא אף דורשת זאת. היהדות אינה מעודדת נזירות, לא מחיי משפחה ולא מחברת אנשים. היהדות דורשת לקדש גם את מעשי החולין, ובפרט את הקשר האינטימי הזוגי, הקידושין. אל לא לאדם למנוע מעצמו את התענוגות, אולם חייב האדם לרסן את עצמו, לתת מקום גם לעצמיות וגם לשכליות שלו ולראות בהם מרכיב שלהם אחד ללא הצורך בבחירה באחד ובהקרבת האחר.

נרקיס וגולדמונד
הרמן הסה
תרגמה והוסיפה אחרית דבר : ניצה בן ארי
שוקן 2026 (במקור 1930)
מגב הספר
בלבוש סיפורי קוסם ומושך עוסק הסה שוב בנושא שליווה אותו לאורך כל חייו: הניגוד בין חיים רוחניים ובין התמכרות ליצרים. הנזירוּת מעניקה לבעליה שלוות נפש וחוכמת חיים, ואילו היצר העַז עומד ביסוד כוח היצירה של האמן הגדול.

תנרקיס, נזיר־לעתיד הוגה וסגפן, מתחבר במנזר ימי־ביינמי עם גולדמונד הצעיר, תלמיד בית הספר של המנזר. גולדמונד כה שונה מנרקיס המלומד: יפה, אהוב על הנערות, חולמני ושובה לב. כשגולדמונד מבקש להיות לנזיר מעודד אותו נרקיס לעזוב את המנזר, לחפש ולמצוא את עצמו. בעקבות נדודים חסרי מנוח ומלאי הרפתקאות לומד גולדמונד להכיר לא רק את החופש ואת האהבה, אלא גם את עמקי נשמתו ואת ייעודו האמיתי: להיות אמן; אלא שהדרך הארוכה אפשר שתוביל אותו אל נקודת ההתחלה.

בלבוש סיפורי קוסם ומושך עוסק הסה שוב בנושא שליווה אותו לאורך כל חייו: הניגוד בין חיים רוחניים ובין התמכרות ליצרים. הנזירוּת מעניקה לבעליה שלוות נפש וחוכמת חיים, ואילו היצר העַז עומד ביסוד כוח היצירה של האמן הגדול.