כבר הכריכה אמרה לי שמשהו בספר הזה של יואב בלום יהיה שונה. השם, הגופן ובעיקר הקריאה הרצופה “הסופר יואב בלום” שיכולה לגמרי להיות שם הספר אבל אי אפשר ללכת לשם בפסקנות. גם גב הספר מבטיח ספר אישי וגם התוכן שדן בסופר ובהתלבטויות שיש לו ערב קבלת פרס ספרותי חושב, האם בכלל “מגיע לו” לקבל את הפר, שכן מה הוא כבר עשה, או במילותיו של קורן/בלום: “״לא זוכים בפרסים על ספרים שאין אתגר אמיתי בלסיים אותם. לא כתבתי על הכיבוש, לא גיליתי סודות מעולמם של חרדים, לא כתבתי מעשיות ייאוש ושנאה עצמית על המדינה ואז הצגתי אותן כסאטירה, המשפטים שלי קצרים מדי, הסימבוליקה שלי ברורה מדי, ואין לי קלישאות שאנשי ועדות פרסים אוהבים לקרוא להן ׳אמיצות׳. אני באמת לא אמיץ מספיק. אני לא נלחם את מלחמתן של עדות המזרח, לא מספר את סיפורם של עולי ברית המועצות, לא מלוכלך על מתנחלים, לא מגלה לָעולם את הריקנות התל אביבית, לא מחטא באור השמש את גלגלי המנגנון הפוליטי המושחת, לא משחית את נפש הקוראים שלי בתיאורי אלימות קשה בשמה של העלאת המודעות למצבם של, ובגדול, אני לא מספיק נביא זעם־חושף אמיתות־מביט במבט מפוכח־כותב עם קצות עצב חשופים־נושם את דופק הצייטגייסט. אני מוכר מספיק ספרים ויש לי מספיק קוראים. אין באמת סיבה לתת לי…
סיפור המלחמה הראשונה של ארצות הברית העצמאית נשכח כמעט לחלוטין, אולם הרלוונטיות שלו למציאות, שלא הייתה ידועה למחברים בזמן כתיבת הספר, מפתיעה. בראשית המאה ה-19 הפירטיות במערב הים התיכון הייה תופעה נפוצה וכך גם שיעבוד אנשים לעבדות. אירופאים ממזרח ומערב, אמריקאים, וכל מי שמדינות שהיום הן מרוקו, אלג’יר טוניסיה ולוב, הצליחו לשים עליהם את ידיהם נהיו עבדים בתנאים שנעו בין גרועים לנוראיים. התופעה המכוערת הזו של עבדות ושיעבוד מעולם לא הייתה מוגבלת לעם אחד או לגזע אחד, לצערנו היא נמשכת בצורות כאלו ואחרות עד היום.ארצות הברית הייתה תלויה בסחר חופשי כדי להתחיל להפוך למעצמה שהיא היום, הפירטים סגרו את נתיבי הסחר ודרשו כופר ושוחד בסכומי עתק. נשמע מוכר, נכון? הפירטים לא היו אנשים פרטיים, הם היו שליחי המושלים (זה נכון גם לפירטים בריטיים וספרדים שפעלו תמיד בשירות הכתר שלה) במדינות צפון אפריקה ולכל מושל דרישות מטורללות משלו.שנים עברו, אמריקאים נרקבו בתנאי עבדות, עד שג’פרסון התמנה לנשיא והחליט לשים סוף לתופעה (למרות שבאמריקה עצמה הייתה עבדות ומה ההבדל) ולשם כך לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה. מלחמה לא פשוטה, הרחק מהבית, ללא אמצעי תקשורות לקבלת עדכונים וידיעות, וגם בנחיתות כוחות, לארצות הברית כלל לא היה צי והיה צריך לבנות אותו מחדש. הספר מתאר את האירועים שלקחו שנים רבות, והיו בהם מורדות…
אנחנו כבר בספר ה-14 בסדרת פנדורין האהובה עלי כל כך (ראו כאן סקירה על הספר הקודם וממנו אפשר להתקדם אחורה, אבל מי שכלל אינו מכיר את הסדרה, ותמיהה גדולה איך יש מישהו כזה עדיין, צריך להתחיל ישר מהספר עזאזל) והיא מתקרבת לסיומה בתרגום העברי. כתבתי כל כך הרבה על הסדרה ועל אקונין, שמו הספרותי של גריגורי שלבוביץ’ צ’חארטישוויל כך שלא יהיה מנוס מחזרתיות. ספר זה קודם ל-“עיר השחורה” שהיה מספר 13 בסדרה ומספר לנו על קורותיו של פנדורין בכמה שנים שהוא קצת נעלם מהשטח. לא פלא, בסיפור הראשון בקובץ (שתופס יותר ממחצית הספר) פנדורין מחפש זהב באמצעות שכלול טכנולוגי – צוללת, ונקלע למארג סבוך של מזימות בינלאומיות המשלבות מעצמות שונות וארגונים חשאיים. פנדורין נאלץ להציל את המצב. הסיפור הוא פנדורין קלאסי ומתאים את עצמו לסגנון הכל כך אהוב של הסדרה אבל עלי לציין שפתרון העניין כולו הגיע בצורה מאכזבת מעט, כאילו היינו בפרק בסדרה המצוירת והאיכותית עד מאד “פיניאס ופרב” ומי שמכיר את הסדרה כבר יבין. הסיפור השני לוקח אותנו למעמקי רוסיה, במקומות שכל אחד עושה חוק לעצמו, ובו פנדורין נחוש לפתור את תעלומת רציחתה של אהובתו לשעבר. אמנם איש לא ביקש זאת ממנו, וכמובן שגם אין לו סיוע במלאכתו, כאשר הוא דורך במקומות בהם החוק והסדר מצויים בידי בעלי…
בִּפְתֹחֶת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן“דָּבָר” בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶתמוּל כַּדּוּר הָאָרֶץהָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם. שורות מסתוריות אלו מהשיר “תצלום לילה” של אבות ישורון שלחו את עודד כרמלי למסע חיפושים שתוצאתו היא הספר המונח לפנינו. כרמלי תהה לאיזה צילום ישורון מתכוון, בזמן כתיבת השיר, לא היו חלליות כלשהן בחלל, ויצא בעצמו למסע מחקר בחלל היצירתי תוך הצלבת מקורות בין שירים וארכיונים. הרעיון המרכזי בספר הוא לבדוק כיצד התייחסו משוררים ישראליים לאירועי מפתח במירוץ לחלל. מרבית החומרים נגישים ברשת, והקורא יכול בקלות להרחיב את החיפוש באמצעות הפניות המיקום המועילות. ספר זה הוא יצירה נדירה במרחב הספרותי. אמנם מרכז הכובד שלו נטוע עמוק בשירה, אבל הוא עוסק בתחומים רבים נוספים. חלל בוודאי אבל גם היסטוריה ישראלית ובינלאומית, פוליטיקה ומדעי המדינה, אמונה כפירה והאשמת אלוקים, עיתונאות, בלשנות, שואה, פיוטים קדומים ותורת הסוד, משפט ועוד. אם פלא בעיניכם איך נושאים רבים כל כך מוצאים את מקומם בספרון בן 144 עמודים בלבד, ייתכן שהתשובה היא במדיום של השירה, בה מילה אחת יכולה לתאר עולם ומלואו, או לעניינו חללו. איני בקיא ומומחה בשירה, אולי אפילו ההפך, אולם כחובב אסטרונומיה איני יכול להתעלם מספר שעל כריכתו מופיעה תמונת שבעת האסטרונאוטים של תוכנית החלל מרקורי. הסקרנות ניצתה, ולאחר קריאת הקדמת הספר בצורה דיגיטלית נשביתי בקסמו ועברתי מהר לקריאה בעותק פיזי, המאפשר קריאה…
מרשים מאד לקרוא ספר חדש של דייויד אטנבורו, שחגג לאחרונה מאה שנה ועדיין כוחו במותניו. נכון שאת עיקר הכתיבה בספר זה עשה קולין באטפילד, אולם גם הוא מצליח לשמור על טון המספר הייחודי של אטנובורו המוכר כל כך מספריו ובעיקר מסדרות הטלוויזיה הרבות והמעולות שלו. לכן לכל אורך הספר, דמיינתי את אטנבורו בקולו המובהק מקריא לי את הספר ואת עצמי עומד לידו בהרפתקאותיו השונות. הספר מומלץ לכל אוהבי הטבע והוא יכול ללוות את הסדרות והסרטים של אטנבורו מהעשרוים האחרונים, שחלקם עסקו בנושאים אלו. את אטנבורו, כמו ישראלים רבים, הכרתי כילד בתחילת שנות השמונים כאשר הסדרה שלו “החיים עלי אדמות” שודרה בישראל, בחידוש עצום של שידור בצבע מלא, משהו שהיה אז רק בחיתוליו. אטנבורו כבר היה אז באמצע קריירה ענפה אולם הוא לא עוצר לרגע, ובכל כמה שנים, מנפיק סדרה סרט או ספר, וכולם משתמשים בטכנולוגיות הצילום החדשות והמתקדמות ביותר האפשריות. אין מקום על פני כדור הארץ שהוא לא היה שם ושהוא לא הביא אותו לסלון של כל אחד מאיתנו. ספרו החדש מתרכז באוקיינוסים של כדור הארץ. גופי מים ענקיים שמבחינות מסוימות ידוע לנו עליהם מעט ביותר. האוקיינוסים שוקקים חיים בכל מקום ועומק. מבעלי החיים הגדולים ביותר ובראשם הלוויתן הכחול ועד זיאופלנקטון, יצורים זעירים שעומדים בתחתית שרשרת המזון המשרתת את כולם….
יש לשבח את הוצאת שוקן על הוצאת תרגום חדש ליצירת המופת של הרמן הסה’ יצירה ספרותית ענקית שליחה לא נס גם לאחר שנות דור מכתיבתה ומוגשת לקורא הישראלי כמעדן ספרותי משובח. עוד בזמן כתיבתו, “נרקיס וגולדמונד” נע בין שני צירי זמן שונים בתכלית, וכיום כמאה שנה לאחר כתיבתו, ציר הזמן של הקורא בהווה מצטרף למערכת צירי הזמן. על פני השטח, הרומן ממוקם בגרמניה שאז עוד לא נקראה כך אלא הייתה אוסף אקלקטי של נסיכויות ואחוזות, חלק מהאימפריה הרומית קדושה, בימי הביניים המאוחרים. ביו השורות ניכר כי הסה משליך את תקופתו שלו, השנים 1927-1929, שנות גסיסתה של רפובליקת ויימאר לתוך היצירה. הסה בשנים אלו הוא גולה מארצו, מביט בה ממרחק וסלידתו מהמליטריזם של מלחמת העולם הראשונה מתפתחת גם לסלידה מהתנועה הנאצית שאז עוד הייתה קטנה אולם הסה היטיב לראות את הכיוון אליו הדברים הולכים. עמדתו המוסרית, סלידתו מתורת הגזע, תמיכתו הפומבית ביהודים במעשיו ובספריו הובילה בסופו של דבר להחרמת ספריו בגרמניה הנאצית ולסיווגו כבוגד. מיקום העלילה בימי הביניים אינו מתבצע עקב רומנטיזציה נוסטלגית לתקופת האבירים והנסיכות, אלא על מנת לבחון את השאלה הכמעט נצחית, לאיזו מטרה האדם צריך להקדיש את חייו, לרוח או לחומר. שאלה זו נבחנת באמצעות יצירת שתי דמויות שהיו יכולות להיות זהות, אולם הן מתגלות כקיצוניות בכל תפיסה….
קריאה בספר הזה לוקחת אותנו מאות שנים אחורה ואנו יוצאים למסע מאנגליה ועד יפן בשלהי ימי הביניים. מסעות היו לפני ואחרי, אולם בספר יש תקופה מובחנת במאות ה12-14 עם מסעות שרובם הם פרטיים וחלקם במשלחות מטעם שלטונות כלשהם. הספר פותח בצליינות דתית ומכוון בעיקר להגעה לרומא. לאחר מכן בפרקים שעניינו אותי במיוחד, מסעות לירושלים, אולם גם הם בראייה נוצרית למרות שהיו לא מעט מסעות של יהודים. גם כך ולמרות ההתרכזות ברובע הנוצרי, כנסיית הקבר והמוריסטן (כנראה כוכב אחד בבוקינג הוא לא היה מקבל), התיאורים של ארץ ישראל בתקופה ההיא היו מרתקים. לאחר מכן הולכים וממשיכים מזרחה עד יפן הרחוקה. הספר נוגע קצת גם במסעות מערבה מסין ומונגוליה לאירופה. לקורא מתברר שמסעות היו נפוצים, שתחנות מסוימות בדרך היו מרכזי מסחר ותיירות שהעניקו שירותים לעוברים ונהנו משגשוג כלכלי. אחד מהם הוא לא פחות מהאי הורמוז הפרסי, ושדברים מסוימים לא השתנו. מוטלים בתאנים מחפירים, מדריכי טיולים חלקלקים, שודדי דרכים, טוב זה אולי יש קצת פחות היום, ועוד טרדות שליוו את הנוסע. מה שהשתנה הוא כמובן הזמן. אם פעם לקח 80 יום להקיף את העולם, וגם זה הרבה אחרי תקופת הספר ורק כאשר הרכבות התפתחו, כיום זה לא לוקח אפילו 80 שעות. בספר אוסף עצום של מידע, סיפורים, פרטי טריוויה והצצה לעולם הישן באירופה…
היתרון בספר עם שם כזה הוא שאין שום אפשרות להתאכזב ממנו, כי ליטרלי אמרו לך אפ-פרונט שיש אכזבות בחיים. למרבה המזל, הספר התגלה כמוצלח ומהנה והכריכה לא משקרת: דמות בלשית, מעיל טרנץ’, כובע פדורה, עשן סיגריות (אלקטרוני כמובן!), רחוב אפלולי – אנחנו בסוגת הפילם נואר. למה יש שלוש מרילין מונרו? תגלו בספר, שפתי חתומות. סרטי הפילם נואר כבשו את הקולנוע בשנות הארבעים וחמישים ונראה שגם עלילת הספר היא בשנות החמישים אבל של המאה הנוכחית, כלומר קצת בעתיד. העתיד לא מאד שונה אבל מאד מדכדך. המכוניות אוטונומיות ובנות שיח נהדרות, אפשר אפילו ליצור איתן יחסי אמון, אבל פרוייקט שאפתני שהיה אמור להביא ברכה לעולם, הביא אמנם המון כסף למפתחיו, ממש המון, ומצד שני הפך את העולם כולו למנוון וחסר מטרה. התקווה הגדולה התנפצה, רחוב הנשמות הטהורות הפך לדרך כל בשר ואלו בדיוק אותן אכזבות שכותרת הספר מתייחסת אליהן. כל זה מתבהר די בהתחלה, אבל נמנע מקלקלנים כי יש חדווה כלשהו גם בגילוי העצמי של פרטים אלו. רמזים להם יש כבר בעמוד הראשון, ותוך פרקים בודדים הם נפתרים ואפשר להתקדם בעלילה יחד עם לב בינדר, שמתנהג בדיוק כמו שהיינו מצפים מסם ספייד, גיבורו של דשיל האמט שידוע לכולם כהאמפרי בוגארט באחד ממשחקיו הטובים. חבל שמרילין היא לא מרי אסטור, אבל מילא, אנחנו…
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים ופחות או יותר את האמירה הזו בלי לציינה במפורש, מנסה אולנובסקי לבחון דרך תמונות מהארכיון שלה ושל אחרים שנתקלה בהן במהלך השנים. סיפורה של התמונה תמיד יופיע לפניה וכמעט בכל התמונות יש התרחשות אנושית כלשהי, לעתים פרטית ולעתים ציבורית, לעתים שגרתית ולעתים כזו המספרת סיפור שלם מאחוריה, כפי שנגלה בפרק באחרון שהוסף למהדורה האחרונה של הספר בשפת המקור רק השנה. אולי אתם זוכרים את הספר המעון של מיס פרגרין, שכספר התחיל בצורה טובה לפני שהדרדר קשות והפך לקשקוש. נזכרתי בו כי גם שם לקחו תמונות ורקחו מהן סיפור מומצא לחלוטין שבינו לבין התמונות אין קשר. כאן יש התחייבות של הסופרת לכך שכל הסיפורים הם אמת, אולם הקורא צריך לזכור שכאשר הוא רואה את תמונה בסוף כל פרק, הוא שמע סיפור אחד בלבד ויכולים להיות גם עוד סיפורים. אני אומר זאת דווקא בגלל שאני מאמין לחלוטין לסופרת, אולם נוכנחו לדעת שגם המצלמה לעתים משקרת, ושאפילו לתמונה מודפסת יש שני צדדים. לכאורה כל תמונה עומדת בפני עצמה, אולם יש קשר בין התמונות, בוודאי אלו המשפחתיות אך כולם מספרות סיפור גדול יותר מסיפורה הפרטי של אולנובסקי ובפרט את השנים של המשטר הדיקטטורי בארגנטינה, את האנשים שישבו זמן רב בכלא ובמעצר במקרה הטוב, ונרצחו או הועלמו במקרה הרע,…
ספרו החדש של אשכול נבו, מתכתב עם המציאות הישראלית. כבר שמו מתאר את מה שעובר עלינו בשנתיים וחצי האחרונות בו נראה שאנחנו ביום אחד ארוך ומתמשך וסיוטי שאינו נגמר. הייתה הקלה מסוימת עם החזרת כל החטופים בסוכות, אבל מאז הספקנו לעבור מלחמה עם אירן ומלחמה שעדיין נמשכת מול חיזבאללה בלבנון במחיר דמים כבד וקשה, כך שאנחנו עדיין בתוך האירוע שסופו מי ידע. גם גיבורי ספרו של נבו מתמודדים עם טראומות ועם קשיים משלהם בכמה סיפורים באורכים משתנים שמשתרגים להם בדרכים עקלקלות כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כל הדמויות מנסות להגיע לבית, אבל לא תמיד ברור איפה הבית. קרן מנסה לחזור לתינוקת שלה בלונדון, אבל היא מגיעה גם לחדרה הישן בבית אביה, ונאלצת לשאול את עצמה איפה הבית שלי. כך גם הילה, שרק רוצה לבשל במטבח שלה, אולם מגלה שהיא מחפשת בית אחר וצביקה, שנמצא בפוסט טראומה עוד מצוק איתן ולא מסוגל לחזור הביתה. למרות הקשיים הדמויות לא תלושות. לכל אחת יש על מי ומה להישען לעיתים בתוך המשפחה, בילדים או בבן ובת הזוג, ולפעמים בפוטנציאל ליצירת קשר זוגי חדש, שיינבע דווקא מתוך הדבר. גם המוזיקה יכולה לשמש נקודת מישען כפי שנלמד בסיפור של צביקה שמוצא נחמה בפגישות לייליות מדומיינות עם לאונרד כהן באי קטן ביוון. נבו שילב כמה סיפורים…