ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ספרה החדש של כריסטי, ממשיך את “הסוד באחוזת צ’ימניס” ונפתח באותה אחוזה עצמה, בה מתגוררים בשכירות תעשיין מצליח שעשה הון, קיבל תואר אצולה ומנסה להיכנס לחברה הגבוהה בזכות כספו עושרו והשפעתו למגינת לבה של אשתו שהעדיפה את החיים הפשוטים יותר. מסיבה שאינה לגמרי ברורה, הם מארחים כמה חברה צעירים, ואחד מהם מת בנסיבות מסתוריות, אולם כאלו שלכולם נוח יותר לסווג כתאונה. זמן קצר אחר כך חוזרים המרקיז קייטרהאם חדל האישים ובתו החיננית, ליידי איילין שכולם קוראים לה באנדל, הדמות שכל כך למדנו לאהוב בספר הקודם לאחוזה ומופתעים לגלות שמת שם מישהו (שוב). משם העלילה תופסת תאוצה, בעיקר כאשר באנדל נתקלת עם מכוניתה באיש שנורה ונהרג. גם אירוע זה מסווג לנוחות כולם כתאונה, עונת בציד בעיצומה וציידים פוחזים יורים בלי לבדוק על מה, אבל כאשר מתברר שאיש זה הוא חבר קרוב של ההרוג הראשון, ושגם הוא שהה באחוזה באותם זמנים, לכולנו ברור שיש כאן פרשייה מסתורית ובמהרה מתברר שזו לא סתם פרשייה אלא קנונייה בין לאומית ממש. כדרכה, באנדל לא תישאר בצד ולא תיתן לתעלומה לחמוק ממנה, היא תעשה זאת עם ידידה ביל, שממשיך לחזר אחריה בדבקות, ועם אחותו החורגת וחברו הטוב של הנרצח. בלשיה הידועים של כריסטי, פוארו ומארפל, אינם מופיעים בספר כלל, במקומם מופיע רב פקד באטל מהסקוטלנד יארד….

דן בראון עושה זאת שוב ביעילות מדהימה. עלילה מהירה וסוחפת, וכמו מבצע סבתא מתחיל במקסימום ומעלה הילוך משם. הספר ארוך מאד אבל תסמכו על בראון שהוא יודע לכתוב פייג’ טרנר וכך תמצאו את עצמכם קוראים דפים ועוד דפים הרבה במהירות. העלילה כולה מתרחשת ביומיים, ונגמרת בוואחת בום! בראון משלבמדע מדע בדיוני ופנטזיה מעורבבים להם ביחד כמעין קוקטייל, לפעמים קשקשני במיוחד אבל למי איכפת, בספרים האלו ככל שרמת המופרכות גבוהה, יותר וזאת למרות ההערכה שכל המקומות, הארגונים קיימים ואמיתים, כך טוב יותר. כצפוי מבראון בספר כולל, מסתורין תעלומה וסכנות בכל מקום, אנשים רבי עוצמה ואמצעים שמגלים הרבה גמישות בנוגע לחוק וכאלו שמנסים לכפר על פשעיהם הקודמים ולזכות בגאולה.ויש גם נקודה יהודית כי אנחנו בפראג ואי אפשר בלי הגולם, שיש לו תפקיד מכריע בעלילה ונפגוש בו כבר בעמוד הראשון. אכן מפתיע שבראון מיעט כל כך להשתמש בסמלים ואלמנטים מהיהדות בספריו. הרי יש לנו הכל. שדים רוחות, מיסטיקה אזוטרית, היכלות מרכבה וכו’. בנקודה זו נציין שלאחר הקריאה די ברור שבראון לא בקיא ביהדות. הוא כתב על התייחסויות של דתות שונות לחיים לאחר המוות ועל כך שבתנ”ך יש התייחסות נרחבות לחיים לאחר המוות, בעוד שהתנ”ך כלל לא עוסק בכך. גם נתינת משקל יתר לנושא הגלגולים ביהדות, דבר שקיים רק באזוטריה הוא שגוי. בנוסף, גם…

אם נלך אחורה, נקודת ההתחלה של סדרת המוסד, תהיה אולי במשפט אחד של המשורר והפילוסוף ראלף וולדו אמרסון. משפט זה משנת 1836, מקדים את אסימוב בכמעט מאה שנים והוא מופיע בפתיחת המסה “הטבע”:  “לו היה הכוכבים מופיעים לילה אחד באלף שנים, כיצד היו האנשים מעריצים ומאמינים…”. אסימוב נולד ברוסיה בשנת 1920 והיגר כפעוט לברוקלין. הוא היה גאון ואוטודידקט שהרבה לקרוא ספרי עיון. בנוסף הושפע מסיפורים דווקא בסוגת המדע הבדיוני ממגזינים שקרא בחנות של הוריו והחל לכתוב סיפורים ולשלוח למגזינים כבר בגיל 17. באותו הזמן התמנה ג’ון קמפבל, בוגר מאסימוב רק בעשור לעורך המגזין Astounding Science Fiction אליו אסימוב רצה לשלוח סיפור. אסימוב, מסיבות לא ידועות, החליט לא לשלוח את הסיפור בדואר כמקובל אלא הגיע למשרדי ההוצאה, ושם להפתעתו פגש את קמפבל, שבמקום רק לקבל לידיו מעטפה ולשלח את הצעיר לדרכו ניהל איתו שיחה ארוכה של שעה. אותו סיפור לא התקבל לפרסום, והוא נשכח ונעלם אולם שיתוף הפעולה הפורה בין השניים החל. בפגישה אחרת, ציטט קמפבל את משפטו של אמרסון לעיל ושאל את אסימוב מה לדעתו היה קורה. אסימוב ענה שאנשים לא היו מתפעמים ממראה הכוכבים אלא היו משתגעים וממנו וקמפבל ענה לו: “אז תכתוב את זה”. כך נולד בשנת 1941 הסיפור “שקיעה” Nightfall, שנבחר מאז פעם אחר פעם לסיפור המדע…

לאחרונה נחשפה זהותו של אמן הגראפיטי בנקסי ואולי תתברר התשובה לשאלה האם ציוריו קיבלו הילה של איכות רק בגלל המסתורין בהופעתם, או שהם עומדים בפני עצמם. הרגשה דומה יש לי לגבי ספר זה, שגם מחברו “שומר בקנאות על אנונימיות ומופיע בפומבי כשהוא עוטה מסכה ומשתמש בעיוות קול, כך שזהותו האמיתית נותרת עלומה” (ציטוט מגב הספר). עילום שם זה הוא גימיק מאחר ולחלוטין לא מדובר בספר כדוגמת “כל החיים לפניו” שלאחר יציאתו, מיהרו לשאול מיהו אותו  אמיל אז’אר, ונאלצו לחכות עד לאחר מותו של רומן גארי לגלות שהוא רצה שיפוט נקי וכנה יותר ליצירה חדשה שלו. אני אהיה מופתע מאד אם יתברר שאוקסטו הוא הרוקי מורקמי או סופר (ואולי סופרת) בולטים אחרים. בנוסף, הספר סובל מתסמין אחר בו נתקלתי בכמה ספרים יפנים שקראתי לאחרונה. מצאתי שלמרות שהם מסווגים כספרי מבוגרים מבחינת תוכנם, גם רמת הכתיבה, וגם הטיפוגרפיה מתאימים יותר לספרי נוער צעיר.הכתיבה בספר פשוטה מאד, כמעט ילדותית, מרובת חזרות ועיקרה פענוח תעלומה צעד אחר צעד, כאשר העיסוק בדמויות הוא עניין שולי למדי. הגימיק העיקרי בספר הוא כשמו, תמונות מוזרות, שהן חלק מהתעלומות בפרקיו השונים. עלילת הספר נפתחת בעלילת מסגרת בה מופיעים שני סטודנטים אוהבי מסתורין שמצאו איזה בלוג נשכח באינטרנט ובו תעלומה מסקרנת. בעיני לפחות התעלומה היא איך הם בכלל מצאו…

הוצאת תשע נשמות, היא סוג של עוף מוזר, או שמא עלי לומר חתול מוזר בשוק הספרים הישראלי ויש לכך צדדים לטוב ורע. את הבעיות המסוימות שהיו לי לעתים עם ספרי ההוצאה וההוצאה עצמה נעזוב בצד, ונתרכז בסדרה חדשה שלהם המכונה האוצרות ומטרתה – “בימים בהם הקריאה בישראל דועכת, התשובה שלנו בהוצאת תשע נשמות היא סדרת אוצרות: סדרה המתאימה למבוגרים, צעירים ונוער, המתעקשת לחגוג את אהבת הספרות, חדוות הקריאה והתשוקה לספר כאובייקט המעורר עונג. הסדרה מביאה בפני קהל הקוראים ממיטב הספרות העולמית, בליווי איורים צבעוניים וחגיגיים מאת אומנים ואומניות מישראל והעולם”. בוודאי שמתם לב לטון המעט פומפוזי בהצהרת הכוונות הנ”ל אולם נתעלם ממנו כרגע ונדון במהות. קיבלתי את שלושת הספרים הראשונים בחבילה מהודרת עטופה בסרט. הספרים והסיפורים מגוונים, קריאים מאד, נגישים מאד, מלווים באיורים מקסימים ובתרגומים מוקפדים משפת המקור. כל הסופרים והסופרות ידועי שם ונזכרתי מייד בסדרת “קלאסיכיס” הוותיקה של עם עובד. חוסר הנגישות היחידי הוא בתחום המחיר, אולם לכך ידאגו מבצעי המכירות והירידים. נהיה כנים גם בנושא זה ונבהיר כי בסדרה זו ההשקעה המרובה נראית בכל עמוד בספר ויש לכך עלויות. הספר הראשון, סופרות בטרם עת, מביא שתי יצירות מוקדמות מאד של וירג’ינה וולף וג’יין אוסטן. כמה מוקדמות? וולף הייתה רק בת עשר ואוסטן בת 14 כאשר כתבו את הסיפורים…

קצת קשה להשתמש במונח טעימה בקשר לשואה, אבל זו בערך מטרת הקובץ, לאפשר מבט ספרותי רחב מאד, ללא ירידה לפרטים אולם להציג ולו במיזער, מבחר מקורות חשובים. כמובן שההגדרה של חשובים היא סובייקטיבית למדי, והעורכים עומדים על כך בהקדמה, תוך הצגת השיקולים שלהם וההודאה כי אי אפשר להכניס את כלל המקורות ואין הם “מחלקים ציונים” למקורות השונים. נראה שנבחרו מקורות שנותנים תמונה כללית, על מקום מסוים, תופעה או זמן ופחות עוסקים בפרטים. גם כאשר נבחרו המקורות, יש לבחור משהו מתוכם, שכן מכל מקור מובאים עמודים בודדים, שיר או שניים, דף מספר, תמצית של תמצות. הקטעים מחולקים לפי נושאים: גטאות, גירושים, מחנות ריכוז, הצלה, אמונה נוער ועוד וכך מאפשרים גישה מהירה לנושא בו כל אחד מעוניין. למעשה יש כאן מעין לקסיקון ספרותי, כמובן שחלקי מאד, של מקורות, אולם כנקודת התחלה המאפשרת גישות שונות לנושא מכיוונים שונים בהתאם ליכולתו ולרמתו של כל קורא, האסופה נותנת מענה. נראה לי שבינה מלאכותית בימינו יכולה ליצור אסופות כאלו (הנה ניסיון ראשון שלה) ואולי אפילו להתאימן לבקשות מיוחדות יותר ופרטניות יותר של כל משתמש וקורא. אולם כמכנה משותף בסיסי עדיין יש מקום לבינתם של העורכים, שלהם ניסיון וידע רב בנושא, וכמובן קראו הרבה יותר ממה שמופיע בספר בשבתם על המדוכה לבניית האסופה. קהל היעד הוא בערך…

ליליאנה, אשה באמצע שנות החמישים לחייה מרגישה קצת תקועה. אין לה בדיוק עבודה, היא הייתה כתבת פלילים בעבר אבל פוטרה עקב קיצוצים, ובנוסף בעלה מבריז מפגישה קבועה שלהם כך שהיא מתלבטת האם הנישואים שלה במשבר. טלפון מפתיע, ממי שהיה אחר המקורות שלה בעבר שמחזיר אותה שנים אחורה, לפרשייה שעסקה בה שנים קודם לכן, של מתים שנעלמו. הגופות לא נמצאה אף פעם. והנה בחפירות לצורך הקמת פרוייקט בנייה חדשה, מתגלה שלד, יותר נכון, חנוט. הטלפון מגיע מאלכס, שוטר שהיה מסומן לקידום אבל הסכסכות עם הממומנים הפוליטיים עקב יושרה מוגזמת מצידו דחקה אותו לאיזה תפקיד זניח, ולמעשה גם הוא סוג של חנוט במשטרה עד הפנסיה. אלכס מזהה כאן הזדמנות לעשות משהו, או לפות לסגור קצת חשבונות, או לפחות להצליח לעכב קצת את פרוייקט הבנייה ומערב את ליליאנה /שתתחיל להריץ חומרים, ומאחר והיא לא כותבת בשם עיתון, הכלל יקרה בטוויטר. לכאורה אם מתגלה גופה צריך לחקור מה בדיוק קרה, אבל לא נראה שהנושא מעיין במיוחד מישהו וגם אלכס מתעניין בעיקר בעיכוב הפרוייקט ופחות בשאלה מי חטף את הגופות. ומבחינה זו אין כאן סיפור בלשי כי פרט לכך שהגופות נמצאות, אחת אחרי השנייה, אין שום מידע חדש ואין גם מי שחוקר אותו. בסופו של דבר מקבלים פתרון דאוס אקס מכינה כך שזה לא ציר…

כמה צעירים שמאסו מהמצב בארץ, הוגים רעיון כלשהו על הקמת מושבה אוטופית בערבות אוסטרליה המערבית, והקמה מחדש של חברת מופת שתהיה דוגמה לכלל האנושות, בלי יותר מיד מחשבה על התהליך וישימותו. הרעיון כולו מתואר בצורה מוקצנת שהיא על הגבול בין הנאיבי לטיפשי. המימון מוגבל, האפשרויות מצומצמת, וכמות האנשים גם היא קטנה, תשעה בסך הכל, והם גם לא מאד מגוונים, מה שלא מבטיח חברה הטרוגנית במיוחד. זו בחירה ספרותית טובה של סנדק ביצירה שנעה על כמה צירים: ציר החלום ושיברו, ביחס למפעל הציוני כולו (מי שירצה לדמות את החבורה לאנשי ביל”ו שגם הם היו למעשה בודדים למשל, מוזמן לעשות זאת על אחריותו), ביחס למצב בימינו וביחס לחברת המופת החדשה שאולי תקום, ציר השאלה עד מתי מנסים לתקן ומתי נוטשים ובמקביל גם השאלה בה גיבורי הספר מתחבטים עם עצמם: האם אנחנו אכן אידאליסטים כמו שנדמה לנו או נפולת של נמושות, ביטוי שהשתמשו בו פעם על יורדים. החבורה מגיעה לאוסטרליה ולא במפתיע הצרות מתחילות, ככל שהחבורה הומוגנית, הרי שמתברר שכאשר יש כל כך מעט אנשים, ההבדלים המינוריים שהיה ניתן לייחס להם בארץ נהיים פערים גדולים ובנוסף אנשים משתנים תוך כדי, חלומות שהיו מתנפצים, נוצרים סודות וסדקים פנימיים יחד עם אתגרים המגיעים מבחוץ. האידאלים רחוקים מרחק רב מהמציאות. הקורא יכול לחשוב על ספרים אחרים…

על קיום הספר של שנבל שמעתי כבר כמה חודשים לפני יציאתו והייתי סקרן מאד לראות את התוצאה, כאשר כל מה שהיה לי הוא כריכת הספר וגב הספר. לאחר הקריאה, קצת שיחוח עם שנבל על הספר, וקריאת מעט סקירות אחרות שכבר התפרסמו, אני אכתוב בצורה מעט שונה ואציע לכם שתי דרכים לקרוא את הספר, ומאחר ואנו אוחזים בסוגה של מסעות בזמן, מעט פנטזיה, יקומים מקבילים וספרות ספקולטיבית נכנה את שתי הדרכים בשם המתבקש: הגלולה הכחולה והגלולה האדומה. בגלולה הכחולה, תמצאו ספר המציג אפשרויות של מסע בזמן, גיבורת הסיפור, ששמה עלום, מסיבות שלא התפרשו, והקורא מוזמן להציע הצעות משל עצמו, היא בעלת גישה ללחש עתיק שנותן הזדמנות לחזור לרגע מסוים בעבר. משם האפשרויות פתוחות. הגיבורה חוזרת בלי תוכנית סדורה, ליום שישי, הושענא רבה, כאשר מטרתה הראשונה היא מניעת האסון כולו ,ותוך כדי כך גם למנוע את מותו של בעלה. כצפוי, העניינים מסתבכים. כילדים, גדלנו על הסדרה “מנהרת הזמן”. כבר בפרק הראשון שבו טוני ודאג נוחתים על הטיטאניק הבנו, שלא משנה כמה הוכחות תביא מה יקרה בעתיד, יתייחסו אליך בתור משוגע. כמובן שזה יקרה גם בספר. מספרים וסרטים אחרים למדנו, שתיקון יכול להיות בעצם קלקול עוד יותר גדול. רעיון זה מופיע כבר משחר ההסיטוריה, במקרא וגם בספרות היוונית, כטרגדיית הגורל, כל מה שננסה…

ספרו של הרב סתיו כולל דברי תורה קצרים, קצרצים אפילו על פרשות השבוע. לכל פרשה מוקדשים שניים או שלושה דברי תורה שאורכם עמוד וחצי בערך. לאורך יתרון וחיסרון. מצד אחד בכתביה קצרה יש להיות ממוקדים, להגיע ישר לרעיון המרכזי ולהיצמד אליו ללא הליכות סחור סחור, דבר היכול להתאים ליכולת הריכוז הלא גבוהה של דורנו ומצד שני,המסגרת מצומצמת כל כך, שאיני בטוח שהאמירה מגב הספר “מציע עיון שיטתי בפרשות התורה”, יכולה להתקיים. לספר אין ראשית או אחרית דבר כפי שמקובל פעמים רבות כך שגם אין לנו פרטים על מטרת ומהות החיבור מאת מחברו. נביא כמה דוגמאות, בקצרה עוד יותר, מפרשות קרובות. במאמר לפרשת צו שכותרותו “קודם מנקים, אחר כך מתפללים”, דנים בעבודה הראשונה של היום בבית המקדש, תרומת הדשן, ובלשון ימינו ניקוי המזבח. למרות שעבודה זו ראשונה בגלל הפרקטיקה שבדבר, האש דלקה כל הלילה ולפני שמתחילים יום חדש צריך לנקות קצת כך שהאש תוכל להמשיך לבעור בלי שהאפר חונק אותה, מציין הרב סתיו, כי גם לעבודת ניקיון זו, חסרת ההוד וההדר חשיבות רבה, ולא רק זו אלא שעבודת הכהונה מורכבת גם מעבודות אלו, והניקיון והאסתטיקה הם בעלי חשיבות לאדם. בהערת אגב, אעיר כי בתלמוד במסכת זבחים מופיעים תיאורים נטולי כל אסתטיקה על עבודת המקדש, וייתכן ואנו בזמנים שונים, אולם אני רואה…