ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

קצת קשה להשתמש במונח טעימה בקשר לשואה, אבל זו בערך מטרת הקובץ, לאפשר מבט ספרותי רחב מאד, ללא ירידה לפרטים אולם להציג ולו במיזער, מבחר מקורות חשובים. כמובן שההגדרה של חשובים היא סובייקטיבית למדי, והעורכים עומדים על כך בהקדמה, תוך הצגת השיקולים שלהם וההודאה כי אי אפשר להכניס את כלל המקורות ואין הם “מחלקים ציונים” למקורות השונים. נראה שנבחרו מקורות שנותנים תמונה כללית, על מקום מסוים, תופעה או זמן ופחות עוסקים בפרטים. גם כאשר נבחרו המקורות, יש לבחור משהו מתוכם, שכן מכל מקור מובאים עמודים בודדים, שיר או שניים, דף מספר, תמצית של תמצות. הקטעים מחולקים לפי נושאים: גטאות, גירושים, מחנות ריכוז, הצלה, אמונה נוער ועוד וכך מאפשרים גישה מהירה לנושא בו כל אחד מעוניין. למעשה יש כאן מעין לקסיקון ספרותי, כמובן שחלקי מאד, של מקורות, אולם כנקודת התחלה המאפשרת גישות שונות לנושא מכיוונים שונים בהתאם ליכולתו ולרמתו של כל קורא, האסופה נותנת מענה. נראה לי שבינה מלאכותית בימינו יכולה ליצור אסופות כאלו (הנה ניסיון ראשון שלה) ואולי אפילו להתאימן לבקשות מיוחדות יותר ופרטניות יותר של כל משתמש וקורא. אולם כמכנה משותף בסיסי עדיין יש מקום לבינתם של העורכים, שלהם ניסיון וידע רב בנושא, וכמובן קראו הרבה יותר ממה שמופיע בספר בשבתם על המדוכה לבניית האסופה. קהל היעד הוא בערך…

לא קל לחדש משהו בנושא השואה. כמות הספרות בנושא עצומה, ונדרשת מחשבה בכתיבה על הנושא. אפשרות נפוצה היא לבודד סיפור אחד ולהתמקד בו, שהרי כל סיפור הוא עולם ומלואו. לפעמים אלו זכרונות אישיים שכותבים בני משפחה לזכר קרוביהם. לעיתים אלו סיפורים מבוססים סיפורים אמיתיים או בהשראתם. אלו יכולים להישאר ספרים משפחתיים, להצליח בצורה נרחבת, אך לעתים (ולצערי לא נדירות) להפוך לספר שהערבוב בין הבידיון והדמיון למציאות יוצר ספגטי דביק. ספרים כמו ספרה של אדלינגטון נעשים נדירים כיום בכך שהם מצליחים גם לתת נקודת מבט חדשה על הנושא, גם להיות ספרים עיוניים, ועם זאת להיות כתובים כפרוזה. בנוסף אדלינגטון מצליחה להקיף את הנושא גם ברמת המקרו של השואה כולה, בקיצור נמרץ כמובן, וגם ברמת המיקרו, דרך כמה דמויות, אותן נכיר היכרות מעמיקה. בתופת הגרוטסקית ששמה אושוויץ-בירנקאו, כללי ההיגיון הרגילים לא חלו, ולצד כל מה שאנחנו יודעים מתברר שפעלה גם מתפרה. מתפרה לכשעצמה אינה עניין מפתיע. יש שומרים ויש מדים, וכל סוג של עבודות שירות וניצול שאפשר להעלות על הדעת היה שם, אולם המתפרה לא עסקה רק בכך, אלא הייתה גם סלון של תפירה עילית. הוט קוטור באמצע השואה, ממנה נהנו נשות האס אס הבכירות, ובראשון הדוויג הס, רעייתו של מפקד המחנה ימח שמו וזכרו, רודולף הס. הרעיון לעסוק באופנה בתקופת המלחמה…

לעשות מה שאפשר ומה שצריך. זה מה שעשתה סלמה ולמן, שכמו רבים אחרים יהדותה הייתה רק פרט ביוגרפי כמעט חסר חשיבות עבורה ולאחר הכיבוש הנאצי, נהיה הפרט היחיד החשוב. מזל, מקריות או השגחה, לא משנה איך תקראו לזה, אך סלמה הצליחה לחמוק מגירוש ובסופו של דבר הצליחה להסתיר את מוצאה היהודי ולהצטרף למחתרת. לא מדובר בפעולות של לחימה בנשק. המחתרת ההולנדית, כך לפי הספר, דגלה במאבק ללא נשק. אולי מתוך סלידה מאלימות, אולי מחשש כלפי פעולות נקמה באזרחים, או משילוב של השניים. אבל גם פעולות אחרות, העברת הודעות, סיוע בהסתרת יהודים אחרים, זיוף תעודות ופעולות אחרות שכל אחת מהן גררה עונש מוות. גם כאשר נתפסה, היא נאסרה כאסירה פוליטית ולא אסירה יהודית והמשיכה להצליח בהסתרת זהותה. גם כך התנאים במחנה ראוונסבריק היו כאלו שקשה לשרוד בהם והמוות עמד על הסף. מאפיין מעניין של הספר הוא גילה של הכותבת שמתקרב לגיל מאה ואת הספר היא כתבה לאור בקשת אחייניה לשמר את סיפורה, כתיבה שלקחה שנים לא מעטות עד שהספר יצא (במקור האנגלי וההולנדי) בשנת 2020. נקודה זו היא גם החולשה המסוימת של הספר, שניכר עליו כי הוא יותר תמלול של עדות או כתיבת זכרונות אישית מאשר סיפור. כתוצאה מכך, חלק מהפרקים, אלו שלפני המלחמה ואחריה יעניינו בני משפחה ופחות רלוונטיים לספר…

מסמכים ישנים שמתגלים פתאום, או שהחליטו להתייחס אליהם מובילים לגילויים מרתקים. כיהודים, אנו רגילים לכך ועשרות סיפורי חיים נחשפו כך בשנים האחרונות (הנה המחקר המשפחתי שלנו – ראו במאמר כאן גרו הבירים). אולם פחות אופייני לקרוא מחקר כזה על גרמני כלשהו. המסמכים מתגלים אולם לרוב אין לצאצאים עניין רב בהם. הסיבות מובנות. יצא לי כמה פעמים לשאול גרמנים ואוסטרים מה סבא שלהם עשה בזמן המלחמה, התשובה המקובלת היא “לחם במזרח” ללא פירוט יתר. יש תיבות פנדורה שלא רוצים לפתוח. ייחודו של ספר זה הוא בפתיחת תיבה כזו, של גרמני-נאצי רגיל לחלוטין, רוברט גרייזינגר. כורסה שנקנתה בפראג מצאה את דרכה לאמסטרדם ובחידוש הריפוד בשנת 2011 נמצאו בה מסמכים רבים, לאחר כעשר שנים יצא ספר זה המשלב גם את סיפור המחקר עצמו והתקדמותו וגם את קורות חיי גרייזינגר בעל המסמכים. גרייזינגר אינו נאצי בכיר אבל גם לא כזה שהתנגד למשטר. להיפך הוא נהנה ממנו ושאף לנצלו להתקדמותו האישית. הוא דומה למיליונים אחרים. אין זה סוד, שרק מיעט שבמיעוט מהפושעים הנאציים קיבלו את עונשם, ומיעוטם נתבעו לתת עונש כלשהו. גרייזינגר מצא את מותו בסיום המלחמה בפראג, כחלק מהנקמה שביצעו הצ’כים, אולם רבים אחרים, דומים לו במעשיהם ובפעולותיהם, המשיכו את חייהם באין מפריע. דניאל לי, שקיבל לידיו את המסמכים יצא במסע חיפוש, ואיתר את…

לרוזה לא נשארה כל ברירה. בעלה נרצח, הוריו נלקחו והיא חייבת למצוא מקום מסתור לה ולבתה. כך מתחיל הספר “הציפור הצהובה שרה:, בעיצומה של מלחמת הועלם השנייה וכאשר השמדת היהודים במזרח אירופה התחילה להתבצע בהיקפים גדולים. רוזה פונה לאחד האיכרים מתוך תקווה שיעזור להם כי פעם דוד שלה, רופא הכפר, טיפל בילדים שלו והצילם, ואמנם האיכר ואשתו מפחדים אולם מוכנים לעזור ליום או יומיים, לא יותר. גם יומיים זה משהו, אבל היומיים מתארכים לזמן רב, כי למרות הסכנה, האיכר מצא יתרונות מסוימים במצב המאפשרים לו פורקן מדי לילה, כך שרוזה ומרים מסתתרות תקופה ארוכה במחסן. לצאת אסור, לדבר אסור, להרעיש אסור ואם מישהו מתקרב חייבים להתחבא היטב. מרים, שגדלה בבית מוזיקלי ולה כשרון בתחום, צריכה לדמיין את כל המוזיקה בראשה, כאשר רק בובת ציפור קטנה יכולה לשיר במקומה כמשחק דמיון. רוזה במאמצים כבירים מצליחה לייצר איזו שגרת לימוד וללמד קצת קריאה וגיאוגרפיה וחשבון. לקורא לא ברור כלל איך עברו הימים האלו, מאות ימים של פחד וכמעט אפס מעשה כאשר בכל שנייה אפשר להתגלות, ולמעשה גם אין כל כך אפשרות לכתוב על זה. אבל רוזנר מצליחה בתחילת הספר להעביר את תחושת המחנק בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו ולקרוא נשאר לנסות ולהפעיל את הדמיון, לצורת חיים כזו במשך שנה וחצי. אולם בכך לא…

ספרה של עירית קינן מתאר את מסעה בעקבות היומן של אביה אותו קיבלה שנים רבות לאחר מותו. אביה, שהיה אסיר במחנות שבויים בתקופת מלחמת העולם השנייה, מעולם לא דיבר על תקופה זו לאחר מכן, כמו למעשה רוב הניצולים, וכך בתו ידעה רק מעט על עברו. מותו המוקדם של האב בתאונת דרכים, לא איפשר את שמיעת הסיפור ממנו, שכן בשנים האחרונות, אנשים רבים ששתקו שנים נפתחו מתוך ההבנה בחשיבות הסיפור ובכך שהצורך הקיומי לשרוד כבר קרה, כאשר יש להם לא רק ילדים אלא גם נכדים ונינים. היומן כתוב ברובו בסרבית, והוא אינו ארוך במיוחד, שכן כתיבתו החלה רק לאחר מאסרו של האב, ונייר, עיפרון וגם זמן ומקום לכתוב הם מצרך נדיר. בעיקר היה צריך לשמור על היומן מכל משמר בכל מעבר של מקום. לכן, עיקר הספר הוא תיאור מסעה של קינן היוצאת בעקבות פרקי היומן לתחנות שונות במסע החל מביטולה שבמקדוניה, מקום הולדתו של אביה, יעקב ז’אק קלדרון, ועד למחנות השבויים בצרפת ובלגיה (שכמובן אינם קיימים יותר). תולדות המשפחה מתחילות בביטולה, עיירה במקדוניה, שהייתה חלק מישות כלשהי אחרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדה יוגוסלביה, שילוב בלתי אפשרי של סרבים וקרואטים ששנאו אחד את השני לפני, תוך כדי וגם אחרי ולמעשה כנראה עד היום, עם עוד מדינות שונות. הכיבוש הגרמני ביטל מדינה…

ספרו של עומר ברטוב הוא מהחשובים שקראתי בנושא חקר השואה בשנים האחרונות ומבין אלו שמכילים תובנות והסברים ומאפשרים ללהגיע להבנה, ולו חלקית, ולא רק לדעת ולקבל מידע. גדולתו הראשונית היא שהוא עדיין מנסה להסתכל על מכלול כלשהו ואינו מהווה סיפור פרטי, וכמו כן בהתמקדותו במבצעי הפשעים ובקורבנות. בעידן בו, כפי שכתב אלווין רוזלנפד בספרו המופתי “קץ השואה“, יש התמקדות בסיפורי מצילים וניצולים. מעבר לכך ספרות השואה עברה לתחום הפופוליסטי. רבו ספרים על הנושא שלקחו גרעין סיפור ויצרו ממנו בדיה הגובלת ואף עוברת למחוזות הקיטש. אני עדיין מתפלא איך דבר כזה ייתכן אבל זו עובדה קיימת שבשלה יש להעריך עוד יותר, כתיבה אקדמאית רהוטה וברורה, שווה לכל נפש מתעניינת. ציינתי מכלול, כי אכן אין אפשרות להקיף את כלל השואה. הספר עוסק בעיירה בוצ’אץ’, שמוכרת בעיקר או אולי אפילו רק, כעיר הולדתו של עגנון, שגם כתב עליה יצירת ענק שמעולם לא השלים (עיר ומלואה), והעניין של ברטוב בעיירה קטנה זו נובע מסיבות משפחתיות, אימו היא ילידת העיירה. איפה היא בוצ’אץ’? שאלה זו בה פותח הספר היא שאלת מפתח והתשובה עליה מהווה את ההתחלה של ההבנה של השואה בכל אוקראינה ופולין בכלל ובגליציה כפרט. בוצ’אץ’ והאיזור כולו עברו ידיים פעם אחר פעם כאשר התושבים, חלקם פולנים, חלקם רותניים (אוקראיניים) וחלקם יהודים נשארים במקומם….

היסטוריון לא יכול לשאול את השאלה מה היה אילו. אין עליה תשובה והשאלה חסרת ערך ואף מטופשת. יש אינסוף אפשרויות, ורק משהו אחד מהן קרה, אין טעם לעסוק בסוגיות היפוטתיות. אבל סופר בהחלט יכול לשאול מה היה אילו ורוברט האריס, בספרו ארץ אבות, מציג תמונה שונה של העולם, עולם בו גרמניה ניצחה במלחמה. ניצחה, לא בדיוק, יותר נכון לא הובסה. עם הרוסים, או יותר נכון מה שנשאר מהם עדיין נלחמים הרחק הרחק מעבר להרי אורל, יפן הובסה בידי ארה”ב בצורה אותה אנו מכירים, סין כלל לא קיימת (גם לא הודו ושאר אסיה ואפריקה ואמריקה הדרומית), כל מזרח אירופה מסופח לרייך בצורה דומה למה שהיה במלחמה וכל מערב אירופה הן מדינות חסות, פרט לשוויץ. בריטניה נכנעה, אדוארד השמיני שויתר על כתרו לקח אותו בחזרה, אליזבת וצ’רצ’יל ברחו לקנדה, וארצות הברית נמאס לה ממלחמות וחתמו הפסקת אש ומאז הם במלחמה קרה. הספר לא בדיוק עוסק בשאלה מה היה קורה אם היטלר מנצח, יש ספרים אחרים שמבצעים ניתוחים עמוקים יותר של הנקודה ההיפוטתית הזו (וגם שם יש לקחת הכל בערבון מוגבל כפי שכתבתי בפתיחה), אלא מציב מצב נתון של העולם. העלילה בשנת 1964 ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-75 של היטלר. היטלר עדיין חי אבל לא ממש מתפקד ולא נראה בציבור, וכנראה כבר…

מצעד החיים, אותו מצעד הנערך בין מחנה אושוויץ לבירקנאו, ביום השואה, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יום שחרור אושוויץ, ובאופן עצמאי על ידי מאות הקבוצות ואלפי המבקרים הבודדים, כבר נהיה מושג, בוודאי מוכר לציבור הישראלי, אולם לא בכל העולם שמעו עליו. הספר “מצעד החיים” מתרכז בהיבט של העברת הזיכרון בין הדורות, מאחר וניצולי השואה הולכים ומתמעטים ומרחק הזמן עושה את שלו. כמו כן בעולםהמודרני, קשה לתפוס את תשומת הלב של בני נוער לנושא השואה, והספר מנסה לתת מענה כלשהו לנושא. הספר פונה לצעירים, הטקסט מועט והתמונות רבות. יש תיאור היסטורי של מהלך השואה, המהלכים והמקומות המרכזיים, אולם הוא מתומצת (ואפשר לומר גם פשטני), ורוב הספר, שצורתו אלבומית, מורכב מתמונות, עליהן אפשר לקבל פירוט נוסף באמצעות אפליקציה ייעודית, ועדיויות מקוצרות, סיפורי חיים שלמים המקופלים למשפטים בודדים, בתקווה שלפחות כמה מהם יעוררו עניין ורצון להעמקה אצל הקוראים. הספר נכתב באנגלית ותורגם, וקהל היעד הראשי שלו אינו ישראל, ואולי אפילו לא יהודים, אלא ניסיון להגיע לצעירים במדינות אחרות וגם בדתות אחרות, בראש ובראשונה בעולם המערבי, אירופה וארצות הברית, שם השואה היא מושג מעורפל הרבה יותר, ולעתים מתמצת לדמותה של אנה פרנק בלבד (כמעט בכל סקירה על ספר שעוסק בזיכרון השואה אני מוצא את עצמי ממליץ על הספר החשוב – קץ השואה ונעשה זאת גם…

במאמר הבא סקירות קצרות, על ספרים חדשים מהוצאת יד ושם ליום השואה התשע”ט. הוצאת יד ושם מוציאה ספרים במשך כל השנה, אולם באופן טביע, תשומת הלב הציבורית מופנה אליהם לקראת יום השואה. הספרים הם שילוב של יומנים אישיים שנכתבו בזמן המאורעות, סיפורי חיים, מחקרים אקדמאיים ואסופות חומרים. לצערי לא הספקתי לקרוא את הספרים שנשלחו אמנם כחודש לפני, אולם קריתם דורשת זמן רב. ובכל זאת, רפרפתי בהם מעט ואציג את כולם בצורה מרוכזת. חשיבות ניכרת יש לכל סיפור. בוודאי ליומנים שנכתבו בזמן האירועים עצמם (אמנם נר רוחני דולק בי) ויכולים לתת פרטים בנקודות בודדות בזמן אולם גם לסיפורי החיים (סיפור שלא סיפרתי, לא אמות כי אחיה ואספר) של הנספים ושל הניצולים, סיפורים שמהווים פרט חשוב במורשת המשפחתית המוצמצמת ושל כלל עם ישראל. מחקרה המקיף של חוי דרייפוס על גטו ורשה, מצטרף לספרים אחרים בנושא, ספרו של ישראל גוטמן מרד הנצורים, סיפרו של משה ארנס שהדגיש את פעילותו של ארגון האצ”ל שהושכחה במכוון במשך שנים, ספרו של מארק אדלמן שהדגיש את חלקם של הבונדיסטים, שהושתק במדינת ישראל הצעירה לא פחות מחלקם של הרייויזוניטסים, ספרם של שלומית לן ואיתמר לוין, שניסו להציג סינתזה משלבת בין כלל הסיפורים, ועוד עשרות ומאות מקורות. פרופסור דרייפוס, מחפשת נתיב שונה, ומנסה לתאר את האנשים הפשוטים בגטו ולאו…