היסטוריון לא יכול לשאול את השאלה מה היה אילו. אין עליה תשובה והשאלה חסרת ערך ואף מטופשת. יש אינסוף אפשרויות, ורק משהו אחד מהן קרה, אין טעם לעסוק בסוגיות היפוטתיות. אבל סופר בהחלט יכול לשאול מה היה אילו ורוברט האריס, בספרו ארץ אבות, מציג תמונה שונה של העולם, עולם בו גרמניה ניצחה במלחמה.

ניצחה, לא בדיוק, יותר נכון לא הובסה. עם הרוסים, או יותר נכון מה שנשאר מהם עדיין נלחמים הרחק הרחק מעבר להרי אורל, יפן הובסה בידי ארה”ב בצורה אותה אנו מכירים, סין כלל לא קיימת (גם לא הודו ושאר אסיה ואפריקה ואמריקה הדרומית), כל מזרח אירופה מסופח לרייך בצורה דומה למה שהיה במלחמה וכל מערב אירופה הן מדינות חסות, פרט לשוויץ. בריטניה נכנעה, אדוארד השמיני שויתר על כתרו לקח אותו בחזרה, אליזבת וצ’רצ’יל ברחו לקנדה, וארצות הברית נמאס לה ממלחמות וחתמו הפסקת אש ומאז הם במלחמה קרה. הספר לא בדיוק עוסק בשאלה מה היה קורה אם היטלר מנצח, יש ספרים אחרים שמבצעים ניתוחים עמוקים יותר של הנקודה ההיפוטתית הזו (וגם שם יש לקחת הכל בערבון מוגבל כפי שכתבתי בפתיחה), אלא מציב מצב נתון של העולם.

העלילה בשנת 1964 ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-75 של היטלר. היטלר עדיין חי אבל לא ממש מתפקד ולא נראה בציבור, וכנראה כבר גוסס למדי. הימלר וגרינג מתו, והיידריך, שלא התנקשו בו בצ’כיה מסתמן כיורש. די הגיוני. האזרחים הגרמנים כנועים וצייתנים והעלילה מתחילה כאשר מתגלה גופה והחקירה מוטלת על הבלש זאוויר מארץ. מטעמי היסטוריה כל הבלשים הם אנשי אס אס אבל מארץ’ אינו חבר מפלגה אפילו. תוך דקות מתחילת החקירה מגיע הגסטאפו ומנסה לקחת את כל העניינים לידיו. משהו חשוד מאד ולא תמים, ומארץ’ מחליט לחקור כדי להבין מה האמת. הגופה שייכת לאיש בכיר מאד לשעבר והוא לא היחיד שמצא את מותו בנסיבות מוזרות. מארץ’ לא מוותר ועורך חקירות משלו. בגרמניה של היטלר, זה עניין מסוכן שסופו רק אחד. מה המניע שלו לעשות את זה? זו הנקודה שקצת פחות ברורה בספר, אבל כנראה איזה שריד של מצפון והרהור בשאלה שאף אחד לא שואל, “מה קרה ליהודים?”.

הקריאה בספר ממרחק זמן רב של האירועים וגם של כתיבתו העלתה אצלי מחשבות שהאריס לא ממש היה צריך לבדות גרמניה חליפית. כמעט כל תיאורי המשטרה, ההלשנות, המעצרים, החקירות, העינויים, כרטיסיות המידע, הם אחד לאחד מתאימים לגרמניה המזרחית ולמשטרת השטאזי (אפשר להחליף כל מקום שכתוב גסטאפו בשטאזי). סילוק גורמים שיש להם מידע ויכולים לפתוח את הפה היה עניין נפוץ, ובשאלה מה קרה ליהודים אף אחד לא התעסק בגרמניה המזרחית. גם לא במערבית, גם לא בשאר אירופה, ולמעשה כמעט גם לא בארצות הברית באותן שנים.

גם בהיסטוריה האמתית, התעקשותם של בודדים, כמו מארץ’ הבדיוני, לחשוף עוד ועוד פשעים, לרדוף עוד ועוד פושעים ולהעמידם לדין, ולא להרפות לרגע ולא לשכוח, היא זו שאפשרה את זכר השואה, זכר שנראה שבימים אלו מתחיל לאסוננו להיעלם. אנטישמים ואוהדים לנאצים היו במקומות רבים בעולם המערבי והאריס פשוט עשה בכך שימוש.

אפילו את ברלין לא היה צריך לבדות, אלברט שפר השאיר תוכניות גרנדיוזיות ליום שאחרי המלחמה, והאריס מיקם בהן את העלילה (הדגם מופיע בסרט המופתי “הנפילה” ומוצג בתחנת התחתית גזונדברונן בברלין, במוזיאון קטן ומרתק). הצטערתי על כמה טעויות בתרגום, פארק Tiergarten תורגם לגן חיות שאמנם זה נכון מילולית אבל לא זו הכוונה, אלא זה שמו של הפארק, וגם ארגון הסטודטנים במינכן מכונה “השושנה הלבנה” ולא “הורד הלבן”.

הספר מתקדם וכך החקירה, חקירה שאין איך לצאת ממנה. הרי איש בגרמניה לא מעוניין באמת, האמת היא משהו שרוצים להסתיר, ועושים זאת האנשים רבי העוצמה ביותר. איזה סיכוי יש למארץ’? אבל יותר משאלה זו, איזה סיכוי יש לאמת. כבר בשנת 1942 התחילו להגיע עדויות על מה שקורה בפולין וגרמניה ורוסיה ועדויות מפורטות מאושוויץ הגיעו למערב בשנת 1944 על ידי אלפרד וצלר ורודולף ורבה. כולנו יודעים שהאמת והשאלה “מה קורה ליהודים” לא עניינה אף אחד.

ארץ אבות
רוברט האריס
מאנגלית: יונתן פרידמן
כנרת זמורה (1992 במקור)

מגב הספר

ברלין, 1964. יום הולדתו ה-75 של אדולף היטלר מתקרב, וגרמניה הנאצית – שניצחה את בעלות הברית ושולטת כעת בכל אירופה – מתכוננת לחגיגות

שבוע לפני יום הולדתו של הפיהרר מתגלה גופתו של אדם זקן על גדת אגם מחוץ לעיר. זאוויר מארץ’, חוקר משטרה, מגיע למקום ומתחיל בחקירה שעומדת לשנות את חייו, ואולי את חייה של אירופה כולה. מארץ’, אב־טיפוס של הזאב הבודד, מגלה את האמת המזוויעה על ארצו, וגם כמה אמיתות כואבות על חייו הפרטיים. הוא חובר לעיתונאית אמריקאית צעירה ומוכשרת, ועד מהרה מוצאים עצמם השניים לבדם מול כוחות המשטרה והגסטאפו.