כל כך מעט היה צריך בשביל ש-20 ביולי 1944 ייראה אחרת. ניסיון ההתנקשות בהיטלר שכלל אחריו הוראות מדוקדקות להפיכה צבאית, להשתלטות על מוסדות השלטון בבירה ולהכפפת כוחות צבא ענקיים בחזיתות השונות לשלטון החדש יצא לדרך.
תקלות רבות, החלטות שגויות עד כדי אבסורד, והמון חוסר מזל, ושום דבר מזה לא קרה. עוד שמונה חודשים ועשרות אלפי הרוגים ונרצחים עד אשר הושגה הכניעה. כמעט כל המשתתפים בהתנגדות הוצאו להורג.
מעבר לשאלה מה בדיוק השתבש ולמה, הנידונה במפורט לקראת סוף הספר, מנסה הספר להביא בצורה מלאה את סיפורה של תנועת ההתנגדות הצבאית להיטלר החל מעלייתו לשלטון ועד ניסיון ההתנקשות הכושל. אבל מעבר לתיאור ההיסטורי, עושה אורבך מעשה שקצת “מסוכן” להיסטוריון והוא ניסיון להיכנס למניעים.
את מאמצי ההתנגדות אפשר לחלק לשניים, מעשים יחידניים וכאלו מפורטים שניים בספר (לא נראה שהיו הרבה יותר מזה): גיאורג אלזר שעוד בשנת 1939 הצליח כמעט להתנקש בחייו של היטלר ולגרום לשאלה שאף אחד לא יכול לענות עליה, “מה היה קורה אם”, במבצע יחיד בלתי ייאמן, והניסיון השני שהיה יותר מעשה סטודנטי ללא תוצאות של ממש ובוודאי ללא יכולות להתנקש בהיטלר של הנס שול, סטודנט ממינכן וחבורתו הידועים בכינוי “הורד הלבן”.
אבל פרט לאלו, הייתה תנועת התנגדות נרחבת, עם קשרים בצבא, במודיעין (עד ראש האבווהר עצמו, אדמירל קנאריס) ובגופים אזרחיים שונים. היו אנשים שהיו פעילים של שנים רבות, אחרים פרשו ואחרים, כדוגמת פילדמרשל אדווין רומל הצטרפו רק לקראת הסוף. לרובם היו מניעים שונים. רובם סלדו מהיטלר מאישיותו , ממעשיו, מפשעי הנאצים, או הבינו שההפסד למולדת גדול מדי.
חלקם ניהלו מעין חיים כפולים, נשארו בתפקידים, אולי אפילו היו שותפים או ביצעו פשעים, ועדיין ניסו לחבל ולסייע בדרכם. לנו כיהודים וישראלים, התגובה המיידית היא כי רובם היו אופורטוניסטים שחשבו רק על עצמם, ולמעשה זו עמדה מקובלת ביותר, אולם אורבך מנסה לרכך אותה ולהראות שההתנגדות הייתה עקרונית, ואמיתית ונבעה ממניעים מוסריים, לרוב מניעים נוצריים.
קשה לקורא להכליל ולשפוט. יש הרבה אנשים, ומן הסתם מניעים שונים, וכמובן העובדות נתונות למחלוקות ולפרשנות. התרשמותי כהדיוט הייתה, שדווקא אותם האנשים פעילי ההתנגדות, מהווים הוכחה שהיה אפשר להתנגד להיטלר, ואילולא היו אותם מתנגדים מעטים כל כך (מאות בודדות לכל היותר, וגם זה נראה לי בהפרזה), ייתכן שהדברים היו נראים אחרת.
לדעתי, מעצם קיומה של תנועה שהיא לא רק מעשים של בודדים, שגם אותם יש להעריך, רק מתחזק כתב ההאשמה נגד שאר החברה הגרמנית, האזרחית ובוודאי זו הצבאית, ששיתפה פעולה עם היטלר והנאצים בשמחה וברצון. כתוצאה מכך, לא ניתן בעיני לעשות את ההפרדה אותה מנסים לעשות היום בין הנאצים לבין הגרמנים. הם היינו הך והנה העובדה שאפשר אחרת. אפשר בהחלט לשבח ולציין לטובה את אותם קושרים ומתנגדים, אולם יש לזכור עד כמה הם היו מיעוט, מיעוט מבוטל, פרומיל האחוז.

הספר מרתק, לא נכתב הרבה על הנושאים האלו בעברית (על הורד הלבן תורגם הספר המומלץ “סופי שול והוורד הלבן” של דומבאך וניובורן בהוצאת ידיעות ספרים וכן ספרה של ינינה אלטמן בהוצאת פרדס ) והם לרוב מופיעים בפסקאות בספרים אחרים. ידעתי שקנאריס לא אהד את המשטר הנאצי, אולם לא ידעתי כלל עד כמה הייתה עמוקה המעורבות שלו בהתנגדות, כאחד הבכירים ביותר במנגנון. וכך גם אנשים נוספים שפעלו במשך שנים בצללים, וחלקם הוצאו להורג ממש בשניות האחרונות של הרייך השלישי.

בויכוח בין ההיסטוריונים, אותו מביא אורבך עצמו בסוף הספר, לגבי הערכת פועלה של תנועת ההתנגדות, איני יכול להשתתף מחוסר ידיעותיי. את התרשמותי כבר כתבתי ונראה שממילא זה ויכוח שאין אפשרות להכריע בו. אורבך סוקר את הדעות השונות, התפתחותן , ספרים שונים שנכתבו על הנושא, וגם המעט שנכתב בערית, וכמובן מביא גם את דעתו המנומקת שלו.
בפרקים התיאוריים אורבך מביא תיאור מפורט ואמין של כל השלבים, הניסיונות והקשיים, בתיאור שהקורא בעברית טרם נחשף אליו. זה פן חשוב של מלחמת העולם השנייה, שהיה פחות ידוע וכעת נחשף, בכתיבה איכותית ומרתקת, שעל אף ריבוי הפרטים והעובדות, אינה מעייפת ואינה משעממת לרגע, ונקראת כסיפור מתח מתחילתו עוד סופו האומלל והידוע מראש.

ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר
דני אורבך
ידיעות ספרים (2016) – מהדורה מורחבת
מגב הספר
הרייך השלישי, 20 ביולי 1944. קולונל קלאוס פון שטאופנברג, קצין גרמני בכיר, טומן תיק נפץ ב’מאורת הזאבים’, מטה הפיקוד של היטלר בלב היערות שבפרוסיה. דקות קודם לכן החלה במאורה הפגישה בין היטלר להנהגת הוורמאכט. שטאופנברג הותיר את התיק מאחוריו, יצא את החדר, ובעוד הוא נע לעבר שערי המחנה שמע מאחוריו את הפיצוץ. הוא הביט לאחור, קלט בעיניו את מימדי ההרס, והמשיך לנוע. ההתנקשות יצאה אל הפועל. דקות ספורות לאחר מכן פתחו עמיתיו של שטאופנברג, חברי המחתרת החשאית שבצבא הגרמני, בהפיכה צבאית, בניסיון להשתלט על גרמניה הנאצית.

אירועי 20 ביולי 1944 הם קצה הקרחון בסיפורה המרתק, הארוך והמורכב של ההתנגדות הגרמנית להיטלר. דני אורבך מציג בחיבור זה את סיפורה המלא של תנועת ההתנגדות, מימי פעילותה הראשונים כבר בשנות ה-30, ועד יום ההכרעה, על תוצאותיו הטרגיות. מעבר לתיאור ההתרחשויות, המחבר מתמודד באופן מעמיק עם שאלת מניעיהם של הקושרים ובוחן את יחסם לרדיפת היהודים ולשואה. זוהי שרשרת אירועים היסטורית, ובו בזמן, זהו סיפור המעלה על פני השטח שאלות עכשוויות, על מה שבין חוק למוסר, על החיבור האפשרי בין מצפון לאופורטוניזם, ועל גבולותיה של הנאמנות – למולדת, לחברים ולערכים.

גירסת הדפסה