מאחר ולרוב אני ניגש לספרים ללא ידע מוקדם עליהם, ואפילו לרוב מעדיף לדלג על גב הספר, קיוויתי בתחילת הספר שהסיפור בדיוני, אולם ככל שממשיכים (ובוודאי אם קוראים את גב הספר או קצת פרטים בויקיפדיה), הרי ברור שסיפור הזוועה אותו מספרת עופרה עופר אורן, על ילדותה, בצל הורים שעסוקים בלריה ובעיקר לפגוע בה, גם מילולית, גם פיזית וגם מינית, אינו יכול להיות אלא סיפור אמיתי, אולי המשכה של תנועת ה #METOO וההבנה שאי אפשר להשאיר דברים בבטן זמן רב כל כך.

הביטו בתמונת הכריכה. איך הבית, שאמור להיות המקום הבטוח הוא בעצם מאורה בה הזאב כבר נמצא וקר מחכה לשעת הכושר. עופר אורן כבר כתבה על הנושא ובספרה מתייחסת אליו בצורה רחבה יותר, כולל הבאת תגובות לפרסומים הקודמים שלה. בספר כמה חלקים והשניים הראשונים הם העיקריים. הראשון היא תיאור הדברים שקרו מילדותה, מחוסר הקשר לאחים (שמוזכרים ברמזים בלבד) וגם שבסוג של קלישאה נישאה בנישואי בוסר ומילדה מוכה נהייתה אישה מוכה. חלקו השני מתאר בקצרה בעלי מקצוע, פסיכולוגים או פסיכיאטרים איתם נפגשה, טיפולים שלרוב לא צלחו ונקטעו בראשיתם.

דרוש הרבה אומץ לכתוב ולפתוח כך את העבר, וייתכן שרצון המחברת להראות שאפשר לצאת, גם בגיל מאוחר, מהתהומות שהיא הגיעה עליהם. כך למעשה מסתיים חלקו השני של הספר, כאשר המטפל, התשיעי או העשירי במספר, פתאום מצליח לגעת במשהו ולשנות משהו, רק בגלל שהוא מאמין לה, לא מאשים אותה ובוודאי לא שופט אותה, כמו שעשו כל אלו שלפניו, ובמקביל, בעשור השישי לחייה, פגשה גם אהבה.

שאר חלקי הספר, נותנים זוויות נוספות על הנושא, וכמו חמשת העיוורים הממששים פיל, מכל אחד מהם מתקבלות פיסות מידע נוספות, היבטים שונים של נשא הפגיעות. בנפגע ובטיולים כבר עסקנו, האחרים דנים במשפחה הקרובה, בסביבה ואפילו מעט בפוגע עצמו, שנזכיר, אך ורק לצורך הפרוטוקול, כי חזקת החפות עומדת לו וגם אי היכולת להשיב לטענות.

כפי שמן הסתם הבנתם, ספר בנושא קשה כל כך אינו יכול להיות קל ונעים לקריאה. לדעתי חשוב לקרוא בו. אמנם חלקים ממנו יתקעו בגרון, אבל כל ספר מסוג זה יכול לסייע לנו קצת לפקוח עיניים סביבנו ולראות האם אנחנו יכולים לנסות או לזהות מצב כזה אצלנו? האם נהיה השכנה שמתעלמת מהצעקות כי לא מתערבים במה שקורה בן בני זוג, או שנהיה אלו שמנסים לעזור? האם נהיה אלו שימשיכו להעריץ את הפוגעים בגלל הילת יוקרה שיש להם – טייס! קברניט אל על! מדליק משואה! או שמא נדע להתייחס גם לצדדים האפלים יותר? אלו שאלות שכל אחד ישאל את עצמו בסיום הקריאה.

בדולח וסכינים
עופרה עופר אורן
עם עובד 2024
מגב הספר

“אני מאחל לך ששני ההורים שלך ימותו בבת אחת, ביום אחד”, אמר פעם אב לבתו הקטנה. באיזו מציאות דברים כאלה יכולים להיאמר? ומה קורה לילדה הקטנה ששומעת אותם, ילדה שהפסקול המלווה את חייה הוא חילופי דברים פוצעים ומדממים בין אִימהּ לאביה ובין כל אחד מהם ובינה?

בדולח וסכינים מתאר מה קורה לילדה כשהיא נמצאת בתווך, בין שני הורים כאלה, ונאלצת לוותר על עצמה במאמציה לרַצות, לפייס, להרגיע; ואיך נראית ואיך נשמעת התופת הרוחשת מאחורי הקלעים של משפחה שרק מתחזה להיות שפויה.

הספר בוחן מה צפוי לילדה שהוריה פוגעים לא רק זה בזה אלא גם בה, ומסרבים, גם מקץ שנים רבות, להכיר במעשיהם, ושואל אם יימצא מי שיעזור לה, יקשיב ויבין, או שלהפך, הסביבה תתגייס להמשיך את קשר השתיקה ולגונן על ההורים דווקא.

עופרה עופר אורן, שבדולח וסכינים הוא ספרה השנים עשר, הציבה מעין רשמקול מאוחר שמתעד את הקולות אשר עיצבו את מסלול חייה, ובעזרתם היא משמיעה את מה שאי אפשר לכאורה להביע במילים – הן את הכאב והטירוף שלתוכם נסחפה והן את האהבה והאומץ שנדרשו לה כדי להיחלץ מהם.