לספר הגעתי בעקבות פרסומים על הספר החדש של תמי שם-טוב, “אני לא עוזב”, והבנתי שמומלץ לקרוא קודם את הראשון.
הכריכה של הספר לקחה אותי לעבר. העיתונים הישנים, הילד המדלג, הציפורים והמצלמה, שנותנים רמיזה לדמויות מהספר.

יאנק הוא ילד. והוא יתום. הוריו נפטרו ואחר כך גם סבתו. יש לו אחות- מירה, ולה יש בעל וילד. הוא רץ. הוא אוהב לרוץ. אבל הוא כבר לא יכול. בבית המחסה הקודם שהוא היה בו, שברו לו את הרגליים. כי הוא גנב. זה היה בעיקר עיתונים, ואוכל, ואת העיתונים הוא לפעמים גם החזיר. אבל זה לא היה משנה יותר. הוא חש נבגד ממירה, ששלחה אותו למקום כזה, שהשאיר אותו קצת צולע. ולכן הוא לא מאמין ואף כועס עליה כשהיא אומרת שהיא מצאה לו בית יתומים נהדר. צירוף מילים בלתי אפשרי.

יאנק מגיע לבית היתומים של יאנוש קורצ’אק בלי אמון. הוא חושב שלכל דבר צריכה להיות תמורה ולכן מתייחס בחשדנות לכולם סביבו. הוא לא רגיל לזה שהילדים מנהלים את בית היתומים, שיש בו חוקים אחרים, וששם לא גונבים- מבקשים. (“אם אפשר-נותנים לו, ואם לא-לא.” זה כל כך פשוט ונכון!)

ברגע שיאנק מבין שהוא הגיע למקום אחר, שרואים אותו, ושתמיד יש בו דרך להשתפר ולהתקדם, דברים מתחילים להשתנות. הוא מגלה שלמרות שלפעמים יש נפילות, אפשר לבקשר סליחה וגם לסלוח, אפשר לתקן, ואפשר ללמוד.

תמי הסופרת כתבה מנקודת המבט של יאנק. ואני הרגשתי כאילו נכנסתי ליאנק לראש ואני רואה את המחשבות רצות שם. כשקראתי את הספר הרגשתי את התום של הילדות, התחושות והמחשבות שרצות ללא הפסקה בראש של ילדים בעולם של מבוגרים. הרגשתי שאני קוראת ספר שמחובר לקורא שלו ומדבר איתו. הרגשתי כאילו אני חלק מהסיפור, וזה גרם לי עוד יותר להתחבר לספר. לכל אורך הספר, הקושי והמציאות המורכבת מתוארים בצורה אמיתית וכנה, ומצד שני עדינה ומתאימה.

לפעמים, פחות חושבים על העולם של לפני מלחמת העולם השניה. ובית היתומים של יאנוש קורצ’אק ידוע הרבה בעקבות סופו. אך הספר הוא דווקא על החיים שהיו להם, בתקופה של שגרה, ועל צורת ההתנהלות המיוחדת של המקום. על ילד שהגיע בלי אמון, באחרים או בעצמו, ומצא את המבוגר שהאמין בו ושיקף לו כמה כוחות יש בו.

הספר מבוסס על דמותו של קורצ’אק כמובן, אבל העלילה המדוייקת היא של הסופרת עצמה. הספר זכה במספר פרסים וגם נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך, ובהחלט מובן למה!!

ואיך לא, הספר מוקדש ליאנוש קורצ’אק, שבין השאר האמין שאין ילד רע, יש ילד שרע לו.

יש בספר כל כך הרבה נקודות קטנות למחשבה ומשפטים שאפשר לצטט! אז בחרתי אחד, ואת שאר הספר פשוט תקראו 🙂

‘חנה סיפרה שמהספרנית הזאת היא למדה כמה חשוב להתאים את הספר לילד ולהפך. “אם תיתן לילד ספר שלא מתאים לו, שישעמם אותו או יהיה לו קשה מדי,” טענה, “יעבור לו החשק לקרוא ספרים בכלל. הוא לא ירצה לנסות עוד ספר. לעומת זאת, אם תדייק ותיתן לו ספר שיכבוש אותו, תפתח לו את הלב לספרים אחרים.”‘

אני לא גנב
תמי שם טוב
כנרת זמורה
מגב הספר
לכבוד 100 שנה להקמת בית היתומים של יאנוש קורצ’אק

“השמועה עלי התפשטה. מדי פעם עבר מישהו בחצר וצעק, “יָאנֶק, הגנב הצולע!” אחותי מירה עשתה את עצמה לא שומעת, כאילו היא שקועה בתינוק שלה, אבל ברור ששמעה וגם ידעה שהכול באשמתה. לכן לא האמנתי כשיום אחד היא אמרה, “יאנק, מצאתי לך בית יתומים נהדר.” סובבתי אליה את הגב וחייכתי בגלל הצירוף הבלתי אפשרי של המילים “בית יתומים” ו”נהדר”. אני אולי גנב צולע, חשבתי, אבל היא שקרנית. ובוגדת.”

יָאנֶק מגיע לבית היתומים החדש בלי שום תקווה בלב. בבית המחסה הקודם שברו לו את הרגליים ומאז הוא צולע ולא יכול לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו: לרוץ. חוץ מזה הוא גם כועס – על אחותו שוויתרה עליו, על החונך המתנשא שאחראי עליו עכשיו, ועל השם שדבק בו: גנב בן גנב.

מה כבר יכול להשתנות בחיים שלו?

יאנק הוא ילד דמיוני, אבל בית היתומים של רופא הילדים והסופר יאנוש קורצ’אק היה מקום אמיתי, שפעל במשך שלושים שנה בוורשה שבפולין. הוא היה מנוהל על ידי ילדים, והיו בו בית משפט, עיתון, הצגות, קייטנות קיץ ואולימפיאדה. בבית פנימה חיו הילדים חיים שלווים ומוגנים, גם כשבחוץ נשבו רוחות מלחמה – מלחמת העולם השנייה – ששמה קץ נורא לבית המיוחד הזה, מפעל חייו המופלא של יאנוש קורצ’אק.

גירסת הדפסה