ספרו של עומר ברטוב הוא מהחשובים שקראתי בנושא חקר השואה בשנים האחרונות ומבין אלו שמכילים תובנות והסברים ומאפשרים ללהגיע להבנה, ולו חלקית, ולא רק לדעת ולקבל מידע. גדולתו הראשונית היא שהוא עדיין מנסה להסתכל על מכלול כלשהו ואינו מהווה סיפור פרטי, וכמו כן בהתמקדותו במבצעי הפשעים ובקורבנות. בעידן בו, כפי שכתב אלווין רוזלנפד בספרו המופתי “קץ השואה“, יש התמקדות בסיפורי מצילים וניצולים. מעבר לכך ספרות השואה עברה לתחום הפופוליסטי. רבו ספרים על הנושא שלקחו גרעין סיפור ויצרו ממנו בדיה הגובלת ואף עוברת למחוזות הקיטש. אני עדיין מתפלא איך דבר כזה ייתכן אבל זו עובדה קיימת שבשלה יש להעריך עוד יותר, כתיבה אקדמאית רהוטה וברורה, שווה לכל נפש מתעניינת.

ציינתי מכלול, כי אכן אין אפשרות להקיף את כלל השואה. הספר עוסק בעיירה בוצ’אץ’, שמוכרת בעיקר או אולי אפילו רק, כעיר הולדתו של עגנון, שגם כתב עליה יצירת ענק שמעולם לא השלים (עיר ומלואה), והעניין של ברטוב בעיירה קטנה זו נובע מסיבות משפחתיות, אימו היא ילידת העיירה.

איפה היא בוצ’אץ’? שאלה זו בה פותח הספר היא שאלת מפתח והתשובה עליה מהווה את ההתחלה של ההבנה של השואה בכל אוקראינה ופולין בכלל ובגליציה כפרט. בוצ’אץ’ והאיזור כולו עברו ידיים פעם אחר פעם כאשר התושבים, חלקם פולנים, חלקם רותניים (אוקראיניים) וחלקם יהודים נשארים במקומם. הצדדים כמובן עוינים זה לזה והיהודים לכודים תמיד בין הפטיש לסדן, מנסים להישאר נאמנים לשליט, יהא אשר יהא, ונחשבים כבוגדים ברגע שהוא מתחלף. הפולנים והאוקראינים שונאים זה את זה וכולם שונאים את היהודים וזוכרים להם שיתופי פעולה עם המשטר השנוא עליהם.

עוד רקע חשוב הוא תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה בחזיתות אלו, הפחות מוכרות. השואה השכיחה מאיתנו מה קרה רק שני עשורים קודם לכן, אולם ההשמדה בגליציה ובמזרח היא גם פועל יוצא של החורבן במלחמת העולם הראשונה. יש תיעוד רב, אך זוועת השואה מאפילות עליו. נזכיר את המחזאי ש. אנ-סקי (שלמה זנוויל רפופורט) וספרו חורבן הקהילות בפולין וגליציה, אבל לרוב ידע זה מעט נשכח ואין אפשרות להבין את השואה בלעדיו.

וכך למעלה ממחצית מהספר מהווה רקע היסטורי נחוץ להבנת מה קרה בתקופה הקצרה יחסית של השלטון הגרמני והפער הבלתי נתפס בין סתו 1942 לסוף 1943 תקופה אשר במהלכה התבצעה רוב מוחלט של ההשמדה במחוזות אלו בידי הגרמנים ותושבים מקומיים. אקציות והוצאות להורג המוניות בכל עיר ועיירה לא השאירו סיכוי לתושבים היהודים. לא היה כמעט היכן להסתתר. יש יוצאי דופן וחסידי אומות העולם היו גם בבוצ’אץ’ אבל התושבים, פעם הפולנים ופעם האוקראינים שמחו לעזור לגרמנים ככל יכולתם, בהלשנה, הסגרה ורציחה.

זהות מבצעי הפשעים אינה עלומה. מקצינים בכירים ועד שוטרים זוטרים. יש להם שמות וגם פנים, הספר גדוש בתמונות שלהם, גם בחיי היום יום, מטיילים עם נשותיהם המטופחות וילדיהם היפים. אם לא היו בכירים מדי לפעמים גם הצליחו להמשיך בחייהם כאילו לא קרה דבר, תוך שיכנוע עצמי עמוק עד כמה דווקא הם ניסו לעזור ליהודים. שיטה אחרת למירוק המצפון, ממנה אנו סובלים עד היום, היא האשמת היהודים באסון של עצמם. היהודים לא התנגדו מספיק ועשו את העבודה קלה מדי לגרמנים. לו היו מתנגדים היה מעט יותר קשה והגרמנים היו מוותרים על הניסיון.

“הנורמליזציה הזו של רצח, סילוק היהודים כחלק משגרת יום העבודה, כבידור, כרעש רקע להילולת סביאה או יחסי אהבהבים, בצד תהייה על התנהלות היהודים מעורבת בכעס עליהם על שהפכו את הריגתם לקלה כל כך – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מן האופן שבו חוו הגרמנים את רצח העם.” (עמ’ 187). מה גורם לאנשים להגיע למצב כזה. גם זו שאלת מפתח והתחלה של תשובה עליה אפשר למצוא בספרו של הקרביים של בראונינג “אנשים רגילים“. בכל אופן גם התיאור של התושבים המקומיים הוא של “אנשים שצפו מקרוב ברצח השיטתי של גברים נשים וילדים, שחגגו עם רוצחיהם, שנהנו משירותיהם שלעתים סייעו ליהודים או אפילו התידדו עימם, ובפעמים אחרות הסגירו, שדדו, או הרגו אותם, יכולתם להמשיך את חייהם במצפון נקי לאחר המלחמה היא לא פחות ממדהימה” (עמ’ 207).

התיאורים בספר קשים ואינם קלים. ברור לקרוא שמה שהיה בבוצ’אץ’ היה בכל עיירה וכפר מקום אשר הגרמנים הגיעו אליהם. גם לאחר המלחמה הכיבוש הסובייטי שרצה לעשות מהר סדר בעניינים המשיך להגלות אנשים לרוב, ביניהם גם יהודים, ומלחמות הפולנים והאוקראינים נמשכו עד שהסתיימו בחילופי אוכלוסים בכפייה וקביעת גבולות, מצב שהשתמר עם עיירות בחורבנן ועליבותן עד שנת 1991 ונפילת ברית המועצות.

אין אפשרות לכתוב ספר על כלל השואה. לא דומה שואת יהודי גרמניה לשואת יהודי צרפת. אולם מעיירה קטנה זו, ניתנת תמונה מלאה ורחבה יותר על פלך גיאוגרפי עצום מדדים ורב יהודים שהיה ואיננו עוד.

אנטומיה של רצח עם
חייה ומות השל עיירה ושמה בוצ’אץ’
עמר ברטוב
מאנגלית: איה ברויר
עם עובד 20201
מגב הספר
יותר מארבע מאות שנה הייתה עיר הסְפר בוצ’אץ’ – הנמצאת היום באוקראינה – ביתם של פולנים, אוקראינים ויהודים; ואלה לצד אלה חיו בהרמוניה יחסית. במלחמת העולם השנייה טבחו הגרמנים וסייעניהם ממשטרת אוקראינה את כל האוכלוסייה היהודית של העיר, ולאומנים אוקראינים עקרו את שכניהם הפולנים מבתיהם.
התפיסה המקובלת היא כי ראשיתו של טיהור אתני בהשתלטות של מנהיג פוליטי זדוני שמפעיל עוצמה צבאית חסרת רסן. ההיסטוריון עֹמר ברטוב סותר באנטומיה של רצח עם גישה זו ופורס עלילה שתחילתה רגועה וסופה התפרצות של עלבונות, התעמרות והשפלות שבעבעו מתחת לקרקע שנים רבות. המרצחים אינם חולים פסיכופטים, אלא שכנים, חברים ובני משפחה המשתפים פעולה רצחנית עם סוכני השמדה הבאים מהחוץ.
עֹמר ברטוב, שאימו גדלה בבוצ’אץ’, נבר בארכיוני האזור וצבר אלפי תעודות ותצלומים שמאירים עיניים וחושפים תעלומות. הוא נעזר גם בעדויות של משתפי פעולה ומצילים והוציא מתחת ידיו מסמך מאלף אשר מתעד אנטומיה של פשע נורא.

אנטומיה של רצח עם משנה את דפוסי ההבנה של השואה ואת צביונו של רצח עם בכלל. אך אין זה ספר שפניו רק אל חשיפת העבר. הוא מזהיר אותנו מפני הישנותם של תהליכים כאלה בכל מקום ואתר. הספר זכה בפרס יד ושם לספר מחקר בנושא השואה לשנת 2019.