ספרה של עירית קינן מתאר את מסעה בעקבות היומן של אביה אותו קיבלה שנים רבות לאחר מותו. אביה, שהיה אסיר במחנות שבויים בתקופת מלחמת העולם השנייה, מעולם לא דיבר על תקופה זו לאחר מכן, כמו למעשה רוב הניצולים, וכך בתו ידעה רק מעט על עברו. מותו המוקדם של האב בתאונת דרכים, לא איפשר את שמיעת הסיפור ממנו, שכן בשנים האחרונות, אנשים רבים ששתקו שנים נפתחו מתוך ההבנה בחשיבות הסיפור ובכך שהצורך הקיומי לשרוד כבר קרה, כאשר יש להם לא רק ילדים אלא גם נכדים ונינים.

היומן כתוב ברובו בסרבית, והוא אינו ארוך במיוחד, שכן כתיבתו החלה רק לאחר מאסרו של האב, ונייר, עיפרון וגם זמן ומקום לכתוב הם מצרך נדיר. בעיקר היה צריך לשמור על היומן מכל משמר בכל מעבר של מקום. לכן, עיקר הספר הוא תיאור מסעה של קינן היוצאת בעקבות פרקי היומן לתחנות שונות במסע החל מביטולה שבמקדוניה, מקום הולדתו של אביה, יעקב ז’אק קלדרון, ועד למחנות השבויים בצרפת ובלגיה (שכמובן אינם קיימים יותר).

תולדות המשפחה מתחילות בביטולה, עיירה במקדוניה, שהייתה חלק מישות כלשהי אחרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדה יוגוסלביה, שילוב בלתי אפשרי של סרבים וקרואטים ששנאו אחד את השני לפני, תוך כדי וגם אחרי ולמעשה כנראה עד היום, עם עוד מדינות שונות. הכיבוש הגרמני ביטל מדינה זו הפך אותה למעשה לחלק מבולגריה וכל החיילים ממוצא קרואטי בצבא הסרבי ערקו מיד לצד הגרמני ונלחמו בחיילים הסרביים איתם שירתו אך לא מזמן באותו צבא. כך מצא את עצמו ז’אק קלדרון כאסיר מלחמה שלפחות לתקופה מה הצליח לשמור בסתר את מוצאו היהודי. גם יהודי מקדוניה שחשבו שהם רחוקים מסרביה וגרמניה ורוסיה גילו שהנאצים בהחלט לא מוכנים להניח להם וידם הארוכה תגיע גם למקומות הנידחים ביותר.

בכל מקום בו קינון מבקרת מתגלות תגליות, נמצאים אנשים שיודעים משהו, כאלו שמסתירים משהו והרגשות צער על חלוף הזמן הרב שלא מאפשר גילוי יותר מידע. קינן אינה מסתפק בקורות אביה ומנסה להרחיב את היריעה לדורות הקודמים והצידה לקרובי משפחה וחברים מתוך ניסיון לקבל כמה שיותר מידע. היא נתקלת בשכנים שמנסים לעזור ובכאלו שמתנכרים ומפחדים שאולי היהודים באו לדרוש את הרכוש שלהם.

עיקר תיאור קורות האב מבוסס על הדמיון ועל השלמת הפערים. כך זה כאשר אין מספיק מידע. כישוריה של קינן כהיסטוריוניות עוזרים לה לחפש ולברר במקורות אחרים ולהשלים תמונה כלשהי, אך גם היא מצהירה פעם אחר פעם, שזו תמונה אחת אפשרית בלבד והיא מצרה על כך שאינה יכולה לקבל מושג יותר ברור.

חשיבות כתיבה של ספר זה עבור המחברת ועבור משפחתה הוא ברור, אולם יש לשאול מה תרומתו לקורא הכללי. גם קינן מכירה בעובדה זו ולכן הוסיפה פרקים רבים, אותם היא מכנה בסוגריים והם מופיעים בגופן שונה מעט, ובהם מתוארים פרקים היסטוריים בתולדות יהודי מקדוניה, מאז גירוש ספרד ועד השואה שהכחידה גם קהילות אלו בקצה הבלקן, מקום מרוחק מזירת ההתרחשויות העיקריות. לפרקים אלו ערך מוסף רב וחשוב מאחר וקהילות הבלקן ובפרט אלו שאינן סרביה, פחות מוכרות, ואותם קראתי בהקפדה ואף הצטערתי שאין יותר מהם.

למרות שלעיתים הרגשתי כי הפרקים המשפחתיים עמוסים מדי ודיגלתי על חלקם, קינן מצליחה ליצור יצירה מעניינת שיש בה חיבור של הכללי והפרטי, לעיסוק באדם בודד אך בו בזמן גם בקהילה, בעיירה ובמדינה, וזאת תוך ראייה של אשת הדור השני, ושימוש בכלים אותם רכשה במקצועה. המסקנה התמידית היא שאם עוד יש את מי לשאול, מהרו לעשות זאת.

זיכרונות מחיים שלא חייתי
עירית קינן
פרדס 2021
מגב הספר
פנקס קטן ודהוי מיוֹשן, ובו כתב יד צפוף בשפה זרה, סוחף את עירית קינן למסע חוצה יבשות, שנע בזמן ובמרחב, בחיפוש אחר חייו הלא מסופרים של אביה ואחר זיכרונות שהיא מקווה שיהפכו לשלה.

הקריאה בספר זה כמוה כהזמנה לדהרה ברכבת הרים של תקוות ואכזבות, בשעה שהמחברת משוחחת עם אביה המת ומוצאת את עצמה חוקרת ונחקרת כאחת. כבלשית מיומנת מאתרת עירית קינן עקבות בנתיב אישי ומשפחתי רווי טרגדיות ואובדן, לצד אהבה ויופי, שנע בין ספרד לאימפריה העות’ומנית, בין מקומות שאינם מוכרים לקורא הישראלי — אראגון ומונסטיר, ובין גרמניה הנאצית למקדוניה, סרביה, איטליה וישראל.

עם התקדמות המסע אוזרת עירית אומץ וצוללת בעקבות הרמזים ביומן אל עומק מאבק ההישרדות של אביה במחוזות האופל הגרמניים. תוך כדי מחקר היסטורי מקיף, ובשפה עכשווית השזורה ברובד פיוטי עדין ומכמיר לב, היא בוראת פרשיית חיים מסעירה, המקפלת בתוכה סיפור מופלא על כוחה של האהבה כמקור חיים. המפגש עם תלאותיו של אביה מאפשר לה לפענח את הכורח שבשתיקתו בחייו ובחייה ומסייע לה לפצח גם את סוד שתיקתם של ניצולים אחרים.