ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

הספר “שוב מלך לב אדום” מתאר את סיפור חייה של איזולדה, בימי השואה. מטרתה של איזולדה לא הייתה לחיות אלא להציל את בעלה. מבחינת שיישרף כל הועלם ורק שהוא יחיה. לא שהיה לה הרבה מה לעשות. לאף אחד אין מה לעשות. כל אחד עסוק בהצלת מי שהוא יכול ואלו שהלכו (לעתים מתוך עיוורון באשר לכוונות הגרמנים שנקטן בשיטות הונאה מתוחכמות) לרכבות, חבל. האדישות הזו נראית לנו נוראית, אולם זו אינה אדישות אלא ההבנה שלצער בנסיבות האלו אין מקום וצריך להתמקד בהישרדות.  לא הייתה שם שום דרך אחרת לשרוד בלי לאבד את שפיות הדעת. יד הגורל העיוור, או האלוהים, מובילים אותה בין עשרות צמתי החלטות בנליות, ללכת לפה, להישאר שם, לברוח, להתחפש… כל אחת מהחלטות אלו יכולה להסתיים במוות. היא מנסה להתחפש. אין לה את המראה הנכון אבל שיער אפשר לצבוע ורופא מוכשר יכול לעשות עוד כמה דברים… הבעיה היא שהיא נשארת יהודיה עם התנהגות יהודיה. אפילו התיק שלה הוא תיק יהודי, כזה העלול לסכן אותה: “במה טמונה היהודיות שלו? בעור? העור הדק והרך. אולי בצבעו, צבע של חלב מהול בקפה? הלכה אמנם סדוקה ומשופשפת בכמה מקומות, אך בעור היא לא רואה שום דבר חשוד. בידית? היא קצת מעוקלת, מלופפת בצמת משי, קצת מלוכלכת, אך כנראה לא מדבור בצמה. גם לא בביטנה, שממילא…

“ארבע אבנים מושלמות” – במחנות הריכוז בהן הייתה מריון כילדה, זה מה שהיא חיפשה. ארבע אבנים זהות ומושלמות בצורתן, כאילו שאם תמצא אותן זה מה שישמור על המשפחה שלה (הוריה ואלאברט אחיה) שלמה. שגעונות של ילדה קטנה אבל אולי אחת הדרכים לעבור את התופת. הספר מוגדר כספר לקוראים צעירים ומביא סיפור של משפחה אחת, משפחת בלומנטל, שברחה מגרמניה להולנד וגילתה שגם שם היא נתונה במלכודת. אפשר לראות בספר תקציר של כל תקופת השואה, מעליית היטלר לשלטון דרך ההתנכלויות ליהודים, הדרתם מהחברה, שלילת אזרחותם ועד לשואה עצמה. עד כמה הקוראים יכולים להיות צעירים? זו התלבטות שעברה לי בראש ונראה לי שגיל 14-15 הוא גיל מתאים אך רצוי שההורים יקראו קודם את הספר. אמנם הספר עוסק במשפחת בלומנטל אך הוא מייצג את סיפורן של משפחות רבות, ששרדו את השואה, באופן מלא או חלקי, ושפתחו חיים חדשים וחלקם גם הגיעו בסוף לישראל (בנה של הסופרת). אותה המשכיות של העם היהודי אותה התאמצו הנאצים לגדוע בולטת בספרים כגון אלו בתמונות משפחתיות רב דוריות המראות את רות בלומנטל, אימה של הסופרת שזכתה והגיעה לגיל מופלג של 105 וראתה נינים ובני נינים, דבר עליו יכלה רק לחלום בימי התופת בברגן-בלזן. למרות שמשפחת בלומנטל ניצלה, הספר אינו מסתיר את זוועות השואה ואת המוות שהיה בכל מקום. מובן…

הספר “היום הגיעה אלינו י’” הוא יומן קצר שניהלה מיפ חרוננדייק שהסתירה את י’ (ביומן היא לא מופיעה בשמה המלא) בתקופה השואה בהולנד. לספר ארבעה חלקים. שתי הקדמות המתארות באופן כללי את המאמצים להסתרת יהודים בהולנד על המורכבות הכרוכה בכך ועל סכנת ההלשנות. מבין מדינות מערב אירופה הולנד היא זו שאוכלוסיית היהודים שלה הושמדה באחוזים הגבוהים ביותר ולמרות הדימוי החיובי הכללי שיש לנו על הולנד, בעיית ההלשנות שם הייתה קשה והרבה מהאוכלוסייה המקומית שיתפו פעולה עם הנאצים (מחקר בנושא זה “בין הלשנה להצלה” מאת העורך המדעי של הספר פנחס בר אפרת, התפרסם גם הוא בהוצאת יד ושם). היומן עצמו הוא החלק השלישי של הספר. התיאורים בו קצרים ואפילו מעט יבשים. הכתיבה שלהם לא הייתה לצורך כתיבת פרוזה, אלא רשימות קצרות מהן יהיה ניתן לשחזר את הקורות מאוחר יותר. חשיבותו היא בעיקר אישית ואולי לצרכי מחקר. בשלב מסוים היומן נקטע, כאשר גם כתיבתו נהפכה למסוכנת מדי. חלקו האחרון הוא אלבומי ומכיל תיעוד מסודר יותר וקריא יותר של הקורות. טוב עשתה ההוצאה שהכלילה בספר את שתי ההקדמות. כמו הרבה יומנים אחרים, פרט לבודדים, ערכו הוא בעיקר אישי ולבני המשפחה. לו למשל הייתה כותבת חרוננדייק, ואפילו במבט לאחור, על הקשיים העצומים שלה בהסתרת ילדה יהודיה, היה לספר יותר עניין לציבור הרחב, אך לא…

בעיני ילדה בת שתים עשרה הוא תיעוד מצמרר, מרתק ומכלי ראשון של ילדה בתקופת השואה. מפתיע שהספר לא יצא לאור בעברית כבר לפני שנים רבות. המחברת שלו גרה בארץ, גם היומן המקורי שמור בארץ, והספר יצא במקור הפולני עוד בשנת 1946.אבל טוב מאוחר מאף פעם. הספר אינו בדיוק יומן, מאחר ויומן נכתב בזמן האירועים עצמם, יום אחר יום, כאשר לא יודעים מה יקרה מחר, והספר גם אינו ספר זכרונות שכן הוא נכתב אמנם לאחר האירועים המתוארים בו, אבל רק זמן קצר אחריהם וכאשר סכנת החיים עוד הייתה ממשית. סביר שאם היה נכתב כעבור שנים רבות, היה מתקבל ספר שונה לחלוטין. מרגש לדעת שבניגוד לספרים ויומנים דומים, המחברת איתנו כאן, בישראל של שנת 2016. הספר הוא תיאור מדויק, לעתים טכני, ולעתים מסתיר בתוכו המון רגש של תקופת השואה והגטו בעיני ילדה שהתבגרה הרבה יותר מדי מהר ונאבקה בין הייאוש מהחיים למטרה העליונה של הישארות בחיים, כאשר אין אפשרות לדעת האם החלטה מסוימת שקיבלת תגזור את דינך לחיים או למוות: “הם פקדו עלינו לארוז את כל החפצים שלנו בצרור אחד, להתלבש ולשים את הצרור על הגב, ואז לקחו אותנו לכיכר סְמולקי. ישבנו שם על ספסל בערך שעה. שאלו אותנו ממתי אנחנו גרים בצד הארי, והתפלאו למה אימא עזבה את הגטו, אף על פי שהייתה…

לפחות מחוץ לישראל, סיפורה של אנה פרנק הוא הסיפור המזוהה יותר מכל עם השואה. בעיני יש לכך יותר חסרונות מיתרונות ודיון נרחב בשאלה אפשר לראות בספר קץ השואה. בכל אופן עיבודו של הסיפור לילדים בידי סוזנה דייוידסון מצליח ביצירת איזון בין ספר לילדים בכיתות יסודי ובין התייחסות בוגרת ורצינית לשואה, בלי לכחד ולהמעיט בתיאורים הקשים. הספר קצר וילדים יקראו אותו במהירות. בני יואב בן ה-11 קרא אותו בעניין רב וגם דברנו לא מעט על מה שמסופר שם, כאשר מצאתי את עצמי מרחיב הרבה בהתאם לשאלות של הילד. הסיפור כתוב נקודת מבטה של אנה, מביא גם ציטוטים מיומנה ומלווה בעשרות תמונות מקוריות של אנה ומשפחתה וגם של מראות ומוראות השואה, כולל תמונות ממחנות ההשמדה עצמם, אולם כאלו המתאימות לילדים ואינן קשות מדי. בניגוד למחזה המסתיים במשפט הידוע “למרות הכל אני עדיין מאמינה שהאנשים טובים ביסודם” (למשפט תרגומים שונים, הבאתי את זה המופיע בספר), הספר ממשיך הלאה ומתאר בצורה מרגשת את מותן הטראגי של מרגוט ואנה ממחלת הטיפוס בברגן-בלזן, חודש בלבד לפני שחרור המחנה. הספר מומלץ גם למשפחות המתכננות נסיעה להולנד וביקור עם הילדים במוזיאון אנה פרנק וגם למורים ומורות בכיתות היסודי שיכולים להקריא אותו בכיתה ולפתח דיונים סביב התמונות. אנה פרנק סוזנה דייוידסון מאנגלית: חגי ברקת דני ספרים 2007 (במקור 2006)…

הספר הקצר “בממלכת הקש” מביא את יומניהם של גוסטב אנגל ובתו מרים שחיו בטרנופול (טרנופול הייתה חלק מפולין, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה עברה לידי הסובייטים והייתה חלק מאוקראינה), והסתתרו מפני הנאצים במחבואים מאולתרים, במרתפים ובגגות קש. מסביבם יהום הסער: אקציות, תפיסות, הוצאות להורג ורדיפות, ובדרך נס הם ניצלים שוב ושוב עד השחרור בידי הרוסים. התיעוד הוא בזמן אמת (למעט מספר הערות שהוספו לאחר המלחמה) ושתי נקודות המבט של האב ובתו שעברו כמעט את אותם אירועים יוצרות מבט מרתק על התקופה. זהו אינו רשומון. התיאורים חופפים למדי אולם הדגשים והשפה שונים. התיאורים של האב כלליים יותר ואילו תיאורי הבת מלאי רגש. הניסיונות לשרוד העמידו אותם במבחנים קשים. הנאצים ידעו להשתמש גם ביהודים כנגד יהודים אחרים ועל כך גוסטב מקונן קשות. הקש שימש כמחבוא ומכאן שם הספר. אנו נחשפים גם לחסידי אומות העולם שסייעו למשפחה והסתירו אותה ובכך סיכנו את חייהם שלהם. הסיפור הוא דוגמה לעשרות ומאות כפרים ועיירות קטנות, בהם היהודים ניצודו פעם אחר פעם כאשר ההסתתרות נהיית יותר ויותר קשה. אחד הקטעים בספר מתאר איך הם נתפסו יחד עם עוד כמה עשרות אנשים במחבוא מאולתר בה שהו שעות ארוכות ללא מזון, מים, אוויר לנשימה ובחנק נורא וסירחון. כפי שמרים כותבת, בתנאים כאלו הבושה נעלמת מזמן. המחבוא התגלה בידי הפולנים…

באוגוסט האחרון סיירתי בברלין (לקריאת רישומי מהסיור הקשה בברלין) ובין היתר הגעתי לרחוב ניאדרקירכן. מצידו האחד מטה הלופטוואפה העומד על תילו על היום ומצידו השני היה מטה ה-SS שנחרב עד היסוד ובו הוקם מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור. מחוץ למוזיאון הייתה תערוכה שנושאה שבעים שנה למרד וורשה. התבוננתי בה מעט אבל התערוכה הכעיסה אותי. אפילו מאד. כמעט מילה לא נאמרה על יהודי וורשה. מרד גטו וורשה הוזכר בקושי. חוכמה גדולה למרוד באוגוסט 1944 כשהרוסים כבר מחוץ לוורשה (ולמרבה הצער חיכו שהגרמנים יחסלו עוד פולנים לפני שנכנסו). איפה הייתם במרץ 1943? מדוע עמדתם על הפרק להכרית את פליטיו והסגרתם שרידיו ביום צרה? איפה היה הנשק שהמחתרת הפולנית הבטיחה ללוחמי הגטו? מדוע גני השעשועים הצמודים לחומת הגטו המשיכו לעבוד כרגיל בעוד מאחורי החומה מיתמר עשן שחור, עשן הלהביורים השורפים בית אחרת בית על מתחבאיו ולוחמיו? קשה לי להפגין הזדהות עם הסבל של העם הפולני בימי מלחמת העולם השנייה. אמת שהפולנים סבלו מאד ואפילו ניתן למצוא קווי דמיון רבים בינם לבין העם היהודי. ארצם נחמסה בידי הגרמנים ממערב והרוסים ממזרח. אלו ואלו עשו מאמץ אדיר להכרית את העם הפולני כעם. האליטה הוצאה להורג: הקצינים הפולנים הוצאו להרוג על ידי הרוסים. גם האקדמאים ואנשי הממשל חוסלו. שטחים עצומים סופחו לגרמניה ותושביהם הוחלפו, הרבה מאלו שנשארו…

ספר כזה לא היה יכול לצאת לאור לפני מספר שנים, ובטח לא כשאני הייתי ילד אי שם בשנות השבעים. מישהו בכלל דיבר על השואה? לא נראה לי. אבל הזמנים השתנו, היום מקובל לדבר על הכל והנה ספר המיועד לגננות ולמחנכים ומחנכות לגיל הצעיר לקראת יום השואה. אך לא מדובר רק בספר והסיבה לחיבורו אינה ספרותית כי אם דידקטית. מעבר לקשיים של המבוגרים והרצון לא להפחיד את הילדים ולהעמיס עליהם מטען רגשי כבד מדי, תיווך והנגשה של השואה יכולים בקלות לגלוש לבנאליזציה שלה שתישאר איתם עוד הרבה שנים, אולי עד הנסיעה לפולין בסוף התיכון. אני לא איש מקצוע אבל הנושא מורכב. הדוגמה הבולטת היא שגם בספר זה הדגש הוא על הניצולים ופחות על הקורבנות (דיון מפורט בנושא מופיע בספר קץ השואה). הסופרת מתייחסת במדריך למספר לחלק מקשיים אלו ולהתגברות עליהם. בכל מקרה הסיפור הוא יותר מערך שיעור מאשר ספר קריאה. וככזה הייעוד העיקרי שלו הינו לגנים וכיתות. הוא מגיע כחלק מערכה (הורים המעונים יכולים לרכוש רק את הספר בנפרד) הכוללת מדריך מקיף לגננת ולמורה (המדריך ארוך ומפורט ונותן רקע פסיכולוגי חינוכי לנושא) ואיורים מוגדלים שישמשו לשיחה בגן או בכיתה. מקום ההתרחשות בסיפור הוא גן ילדים, סביבה מוכרת לילדים וכזו בה הפעילות סביב הספר אמורה להתרחש. הדמויות הן צעצועים שונים, כשפתאום מגיע…

שלום שי אתה באמת קצת לא נורמלי. מילא לצאת לדרך חיים עצמאית, מילא לפתוח הוצאת ספרים בוטיקית דווקא בתקופת השפל הגדול, מילא להשקיע בכך את כל הנשמה והלב הרחבים ואפילו מילא למכור את הספרים במחיר זול כל כך. כל זה רק הופך אותך “למשיגענא” אבל לפרסם כזה סטטוס בפייסבוק? לא נורמלי אחרי שקראתי את “לשכוח” לראשונה בצרפתית ונכנסתי לבאבליו לקרוא מה חושבים עליו הקוראים בצרפת, הציון הממוצע הדהים אותי. הוא עמד על 2.5 בדיוק. לא ציון שמו”ל רוצה לראות בהקשר של ספר שהוא שוקל לתרגם ולהוציא לאור. כשהתחלתי לקרוא את הביקורות והדירוגים בהעמקה, התמונה התבררה חיש מהר: הספר זכה לציון המקסימלי – 5 כוכבים – או לציון המינימלי – כוכב אחד. לא היה שם אף אחד שדירג אותו באמצע. וכשחשבתי על זה בשנית, זה היה די הגיוני: כי “לשכוח” הוא ספר שנותן לך אגרוף בבטן – או שהוא מטלטל אותך ומשפיע עליך עמוקות או שאין לך שמץ של מושג מה הקשקשת המעיקה הזאת. ולפעמים מתעוררות בך התחושות המנוגדות הללו בעת ובעונה אחת. אפילו אני שנמנה עם הקבוצה הראשונה השלכתי את הספר במיאוס בקטעים מסוימים, אבל בסוף נשברתי וחזרתי אליו כי רציתי להמשיך ולשמוע את אלמה והרהורי מוחה הקודח בשעה שהיא משוטטת ברחובות פריז הלילית. בניגוד לכל היגיון מו”לי שמבקש להלל…

בשנים האחרונות עוסקת אמי  בפרוייקט משפחתי חשוב של תרגום מאות מכתבים שנשלחו להוריה ודודיה בשנות השלושים מסבה וסבתא מברלין. המכתבים שופכים אור על התקופה ועל חייהם וגם מהווים מקור למידע שלא היה ידוע עד כה. מכתבים אלו שכבר עשרות שנים ללא קורא וגם כיום קשה מאד לקרוא אותם. חלקם בכתב יד צפוף ומחובר וככל שהשנים עוברות, הנייר נהיה דק יותר, הכתב צפוף יותר והתוכן קשה יותר. חלק מהמכתבים חסרים, חלקם קטועים ולצערנו כמובן שיש לנו רק צד אחד של התקשורות. הסתקרנתי מאד לראות פרוייקט דומה. הספר בציפורני הרייך השלישי הוא תרגום של יומניו של וילי כהן בין השנים 1933-1941 מהעיר ברסלאו (כיום וורצלב שבפולין) היומנים נשמרו בידי שכנים, שסיכנו את נפשם לשמור על דפי נייר אלו, והוחזרו למשפה בדרך נס. בנו של וילי  -אברהם ארנסט כהן – תירגם בשקדנות יותר מאלף עמודים מודפסים במכונת כתיבה והנכדה – ד”ר תמר כהן גזית –  חקרה את המכתבים ודאגה לפרסומם. היומנים פורסמו בגרמניה וכעת רואים אור בעברית. הערך של יומנים ומכתבים כאלו כמסמך משפחתי אינו ניתן לתיאור, אך מעבר לכך אפשר לראות בו תיעוד מרתק של החיים היהודיים תחת שלטון הנאצים. גם בקריאה קצרה של היומן (אורכו של הספר מעל 1000 עמודים) מתברר שהוא מייצג היטב את קורות יהדות גרמניה וקווי הדימיון בין…