ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

סקירת הספר נערה מברלין אותו קיבלתי מידידי י. לקראת נסיעה לברלין, רציתי כמה ספרים העוסקים בנושא. הספר עוסק בקורותיה של רוזה קליין, ילדה ברלינאית הנשלחת ללונדון בקינדר טרנספורט. חלקו הראשון של הספר, החלק הברלינאי, כתוב כאילו היה אמיתי. אמנם עולים סימני שאלה פה ושם בדבר צירופי מקרים משונים שההסתברות להם קטנה במיוחד, אולם תיאור המקומות מדויק (מאחר וקראתי את הספר במסגרת שהות בברלין ולרוב באותו יום בו ביקרתי במקומות, היה לי מיפוי מדויק של העלילה), ובספר שזורות עובדות היסטוריות רבות. חלקו השני של הספר, החלק הלונדוני, נראה בדיוני למדי, וגם העלילה נהיית יותר רומנטית טיפוסיות ומעט זונחת את נושא השואה. כך או כך, הספר הוא בדיוני, אולם נראה שהסופר ערך תחקירים מרובים ושכל פרט בפני עצמו התרחש בצורה כזו או אחרת. רוזה קליין היא ילדה בת עשר בברלין. החיים טובים והיא גרה בבית נאה עם הוריה אחיה הגדול ואחותה הקטנה. הם אמנם יהודים אבל עובדה זו אינה משמעותית עבורם, אביה הוא רופא מנתח נחשב ביותר והכל נראה כשורה. אולם העלילה מתחילה יום לאחר עליית היטלר לשלטון, וענני הסערה כבר מתקדרים באופק. בעיות בבית הספר, פיטורים של אביה, צורך לעבור דירה ואיסורים שונים מוטלים על היהודים. ליל הבדולח מתואר בעוצמה חזקה במיוחד, כאשר הקורא יכול לדמיין את השריפה, הצעקות ברחוב, הפוגרום…

קצת קשה לי להתחיל את הסקירה על הספר. שני חוקרים – היסטוריון ופסיכולוג חברתי – מצאו אוצר מידע שלא טופל בעבר. הקלטות חשאיות שנעשו לאנשי וורמאכט ואס אס בבתי כלא באנגליה. במסגרת מחקרים הם פרסמו חלקים מעדויות אלו בתוספות הערות שלהם. לצערנו, ההשוואה המופרכת והמטומטמת המשווה בין חיילי צה”ל לאותם חלאות אדם, עולה בעולם וגם בארץ. מעט הגינות וקריאה בספר רק תראה עד כמה השוני עצום, אולם רוב היוצאים בטענות שווא אלו אינם אנשים הגונים והאמת כלל אינה מענייניהם. נפנה ישר לקריאת העדויות המזעזעות. גם כותרת הספר מציגה אותם כחיילים. אולם העדויות מדברות בעד עצמן. חיילים – לא בטוח…. רוצחים – בהחלט. גם כותרת המשנה של הספר בגרמנית כוללת מילה חשובה:. פרוטוקולים של לחימה הרג ומוות. המילה הרג נעדרת מכותרת המשנה בעברית והדבר תמוה. איני יכול לסקר את כל הספר, אולם נביא מספר ציטוטים. רובו של הספר אינו עוסק כלל בהשמדת היהודים, אולם גם באירועים אלו מקומם של חיילי הוורמאכט לא נפקד. לא היה זה תפקיד השמור רק ליחידות האס אס. מבין הציטוטים המובאים כאן, רק האחרון עוסק בהשמדת יהודים. “ואז עשינו משהו מדהים…. הרכיבו לנו מקדימה שני תותחים… טסנו נמוך מעל הכבישים וכשמהכוניות באו מולינו הדלקנו פנסים. הם חשבו שמכונית באה מולם. ואז ירנו פגז. זה היה יופי. כיף…

סקירה על הספר “בריחה מן הגיהנום” מאת אלפרד וצלר. “שמי תכלת גבוהים מחייכים בזיווה של שמש אביבית, ניחוח משכר נישא באוויר, האדמה מדיפה ניחוחות, ריח ניחוח עולה מן העשב. מדי פעם בפעם חולף משב רוח קל באוושה מרגיעה, רווי בריח החם של האפרים, הדשא, השיחים והעצים הפורחים בפריחת האביב. השמים הכחולים צוחקים והשמש מחייכת לכולם, בכל מקום, אבל לא כאן. במקום ששוררת האפלה. אפלה אופפת את עיניהם ונשמתם של מאות האנשים העומדים בשורה ומאזינים לנאום שעדיין לא שמעו כמוהו, למילים הגוזלות מהם את השמים שלהם, את השדות , את כרי המרעה, את ריח האדמה, החצרות, את נשותיהם, את אחיותיהם, את ילדיהם…” אמרו להם שהדרך היחידה החוצה מאושוויץ היא דרך הארובה אבל אלפרד וצלר הוא מהבודדים שהצליח לברוח ממחנות אושוויץ-בירקנאו. רוב אלו שניסו נורו עוד לפני שהספיקו להגיע לגדר, אחרים התחשמלו עליה למוות והמעט שהצליחו לעבור אותה נתפסו כעבור זמן קצר, והוחזרו למחנה ונתלו שם. וצלר, ושותפו לבריחה – רודולף ורבה – ראו בבריחתם את האפשרות היחידה לספר לעולם החיצון מה באמת קורה באושוויץ ובירקנאו, ואיך מחנות הריכוז שנבנו לנגד עיניהם נהיו מפעל מוות משוכלל ויעיל, בו אלפי אנשים עוברים ישירות וללא שום שהיות מהרכבות, לתאי הגזים ולמשרפות. השניים ברחו עם רישומים מפורטים של המשלוחים ותוצאותיהם (כמה הגיעו במשלוח וכמה נוספו…

סקיה על הספר עדים דוממים. בעשור האחרונים, שינה מוזיאון יד ושם את פניו והמוזיאון החדש שנחנך ב-2005 מציג תפיסה שונה של זכרון השואה, זיכרון דרך חפצים שנותרו מהקורבונת ונמסרו לאוסף החפצים של המוזיאון על ידי צאצאיהם (או על ידי הניצולים עצמם). דרך החפצים מבקש המוזיאון להציג את את השואה כאוסף של סיפורי בדידים. לצורך כך נדרש המוזיאון דווקא לחפצים אישיים, חפצים שלעיתים הם חסרי משמעות מיוחדות אלא פשוט פריט אחד בלבד שנשאר – משקפיים, מטפחת, כפפות אולם הרכבתם ביחד לכדי סיפור אנושי הנגמר ברצח אכזרי בתוך ההקשר של השואה הופכים אותם למיוחדים. חפצים אחרים הם בעלי משמעות רבה יותר – כינור, ספר מתכונים שנוצר בתוך מחנה רוונסבריק על ידי האסירות ועוד. הסיפורים כוללים את תולדות האנשים ולעיתי גם את הסיפור של חיפוש והבאת החפצים לאוסף המוזיאון. נושא אחר חשוב הוא הטיפול בתורמים המוסרים את הזכרון היקר ביותר שלהם למקום אחר, והופכים אותו מזכרון פקטי למוצג החשוף לכל – תהליך פסיכולוגי מורכב ורגיש. הספר ערוך בצורה אלבומית מהודרת, דפי כרומו ומאות צילומי אנשים, חפצים ומסמכים. הספר משמש גם כזכרון לחביבה פלד-כרמלי שהיית אוצרת האוסף, וכתבה את הספר אך נפטרה זמן קצר לפני צאת הספר לאור. דרכים רבות להנצחת השואה וברור שהנהלת המוזיאון בחרה דרך שונה מהדרך בה הונצחה השואה באתר עד…

“לו היו לאלוהים חלונות, מזמן היו מנפצים את זגוגיותיו!” במבט חד, נוקב, מתריס, אירוני אך עם המון הומור ואופטימיות ברגעים הקשים, מתאר גיבור הספר יצחק יעקב בלומנפלד את קורותיו במאה התשע עשרה. אבל קורותיו  של בלומנפלד הם קורותיה של יהדות מזרח אירופה כולה. יהודים פשוטים שמצאו את עצמם כנתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואז כפולנים ואחר כך בברית המועצות, ואז חסרי אזרחות בשטחים המסופחים לרייך השלישי, במחנות עבודה, ריכוז והשמדה ובגלות בסיביר. גיבור הספר, נקלע לכל התרחשות בעל כורחו ומכוח הגורל או רצון האל, ומצליח בכל סיטואציה לשרוד כנגד כל הסיכויים. מחיים שלווים בכפר קטן – קולודץ – והתמחות בעסק המשפחתי שנשא את השם המחייב והבלתי מושג “מוד פריזיאן” דרך אימונים לצבא האוסטרו-הונגרי, מעבר לרשות פולין, סיפוח לברית המועצות מכח הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב, הגלייה למחנה עבודה בגרמניה לאחר קריסת אותם הסכמים, שילוח לכלא ולמחנה השמדה ואז כשהשחרור כבר הגיע – הגליה לסיביר על עבירות שכמובן לא בוצעו. ובכל זה – וכשהוא על סף המוות פעם אחר פעם, לא מאבד גיבור ספרנו, גיבור פיקטיבי, אבל אמיתי – כי בודאי יש מישהו שעבר את כל התלאות האלו ועוד רבים אחרים שניספו במהלכן – את ההומר השופע שלו ואת שמחת ורצון החיים. ההומור הוא חלק מרכזי בספר, ונראה שכל ספר הבדיחות של אלתר דרויאנוב מוכל בתוכו….

ב-20/8/2013 ביקרה קאנצלרית גרמניה, אנג’לה מרקל, במחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. מרקל נאמה במקום, אמרה שהיא מרגישה בושה וזעזוע ושמה שקרה במחנות (ודכאו לא היה מחנה השמדה) אינו ניתן להבנה. הביקור לא עבר בצורה חלקה. כצפוי היו לו מתנגדים רבים כל אחד מסיבותיו הוא. לא הייתי פותח את הסקירה באזכור הביקור הזה, לולא היה זה הביקור הראשון של קאנצלר גרמניה במחנה זה. כל ראשי גרמניה הקודמים לא הגיעו לשם מעולם כאילו אמרו, כל זה אינו נוגע לנו. ביקור זה אולי מהווה תיקון כלשהו לביקורו של רולנד רייגן בגרמניה בשנת 1985 (ביקור שאיני זוכרו מילדותי) וגם בו סירב רייגן לבקר בדכאו אך לעומת זאת ביקר בבית קברות צבאי גרמני. את החלטתו נימק באמירות מבולבלות כדוגמת: “אני משוכנע כי הפעם, במקום לעודד מחדש זיכורנות וכו’, ואת כעסי העבר, אולי עדיף שנציין יום זה כיום שבו לפני ארבעים שנה החלו שלום וידידות..” (עמ’ 13) או: “אני חושב כי אין שום רע בביקור בבית קברות זה שבו האנשים הצעירים האלה היו גם הם קורבנות הנאציזם, למרות שנלחמו במדים גרמניים ושגויסו כדי למלא את רצונם הנתעב של הנאצים. הם היו קורבנות בדיוק באותה מידה כמו קורבנות מחנה הריכוז” (עמ’ 15). בביקור שערוריתי זה (שעורר את פולמוס ההיסטוריונים Historikerstreit ראו מאמר באתר יד ושם), פותח אלווין רוזנפלד…

אוצרי הגלריה הלאומית האוסטרית היו בבעיה קשה. הייתה להם תמונה מצוינת ויפה שהצליחו לשים עליה יד. תמונה של גוסטב קלימט, תמונה שהם ממש רצו להציג אותה בלב המוזיאון. אבל מושא התמונה הייתה אדלה בלוך-באואר, ולהודות שביצירת מופת מופיע דיוקן של יהודיה היה בלתי אפשרי, עלבון חמור להיטלר ולגזע הארי העליון, ובכלל איך יהודיה יכולה להיות יפה כל כך ואצילית כל כך? לא חשבו הרבה ופשוט קראו לתמונה “האשה בזהב” ומחקו את אדלה בלוך-באואר מההיסטוריה. הספר האשה בזהב, הוא למעשה שלושה סיפורים שונים הכרוכים להם יחד. הסיפור הראשון, הוא הסיפור על גוסטב קלימט, על אדלה בלוך ובעלה פרדיננד באואר, ועל וינה שלאחר נפילת הקיסרות ועד האנשלוס. אוסטריה של כסף ישן וכסף חדש, על יהודים ישנים ויהודים חדשים, על גויים ששנאו יהודים בדיוק או יותר ממה שצריך, על אהבות ורומנים אוסרים ועל התשוקה הגדולה לאומנות באשר היא. הסיפור השני הוא הסיפור של השואה, דרך עיניה של משפחת בלוך-באואר. אדלה כבר לא הייתה בחיים, בעלה פרדיננד הצליח בקושי לברוח לשוויץ. ילדים לא היו להם, אחיניתה התחתנה רק עשרה ימים לפני האנשלוס, וגיסה וגיסתה ברחו לצ’כוסלובקיה שם השיגו אותם בתחילה הנאצים ואחר כך הקומונוסיטים. אותם דמויות שהיו פעם חברים היפנו להם כעת עורף, לא היה אפשר לבטוח באיש, ועסקאות אפלות נדרשו להבטחת החיים, עסקאות…

נופים ממטרופולין המוות הוא סיפור אוטוביוגרפי של אוטו דב קולקה. אוטו, שנולד בצ’כיה, וגורש בתחילה לטרזין ומשם לאושוויץ-בירקנאו בהיותו ילד בן 11 מתאר בשפה בוגרת וגם מנקודת ראותו של ילד את זכרונותיו, ואת החיים האבסורדים במחנה המשפחות, לצד תאי הגזים. האבסורד מגיע לשיאו בתיאור שירת המקהלה שבה התאמנו האסירים על האודה לשמחה מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, Alle Menschen werden Brüder, כאשר המשרפות ותאי הגזים במרחק מטרים ספורים מהם היו ניגוד גמור לרוח האדם ולמילותיו של פרידריך שילר. בספר תמונות רבות המלוות את הסיפור ומוסיפות עליו. הספר לא דומה לספר זכרונות רגיל על השואה אליהם המחבר חש ניכור (אולי בדומה מעט לספרים של ק. צטניק או פרימו לוי), וקשה בכלל לסווג אותה לסוגה מסוימת. הוא היסטורי אבל גם פנטסיה ופרק או שניים מוקדשים לחלומות. הוא  מצד אחד תיעודי ומצד שני אישי מאד ובוודאי לא נותן תמונה מלאה. הוא פרוזה אולם מעורבת בו שירה. הוא ספר כתוב אבל בכלל מתבסס על המילה המושמעת. זוהי בהחלט כתיבה שונה אולם בשפה ברורה ושווה לכל נפש ואפילו אעז ואומר כי מתאימה לבני הנוער בהיותה לא מפחידה מדי, כאשר האימה והפחד נמצאים מתחת למעטה הסיפור. מבחינה זו הספר הזכיר לי  את הסרט “החיים יפים” ואת אוטו בדמות הילד החי את חיי הילדות שלו בזוועת השואה….

הספר מרד הנצורים, ששיאו תיאור של מרד גטו ורשה הוא מהדורה חדשה של הספר שיצא לאור עשרים שנה לאחר המרד וכעת יוצא שוב בשינויים מזעריים לציון שבעים שנה למרד גטו ורשה.. בספר מפרט יצחק גוטמן את קורות חייו של מרדכי אנילביץ, חלקים מקורות חייו שלו, ותיאורו את גטו וורשה והמרד עד לחורבן הגטו. לספר שני נספחים, שהשני הוא ראיון עם פרופסור גוטמן משנת 1993. בסוף הראיון מתייחס גוטמן לצורך לעדכן את הספר בעקבות החומרים החדשים שהתגלו ומגיע למסקנה כי למעט תיקונים בודדים. הספר אינו מתיימרא לספר את כל מה שהיה בדיוק של עובדות צרופות, אלא לתאר את הוויה של מי שהיה שם… מאז התגלו חומרים חדשים ונכתבו ספרים רבים אולם והוצאתו לאור מחדש של ספר זה חשובה. הוצאתו לאור חשובה, כי כמות הספרים שיוצאת היא רבה וספרים ישנים שאזלו מן החנויות, וגם אם מוצאים אותם, הם ישנים דהויים ומהויים, לא ימשכו קוראים. הוצאתו חשובה כי ההתענינות העצומה של הדור השלישי בשואה הביאה ליציאה של עשרות ספרים חדשים בנושאים אלו, וחשוב להביא מחדש גם קולות מן העבר, קולות של אנשים שהיו שם, שחוו את המאורעות ויכולים לספר עליהם. הוצאתו חשובה גדי לראות איך השתנתה ההתיחסות שלנו למרד, למורדים, לתושבי הגטו שלא לקחו חלק במרד, לתושבי הגטו שהושמדו עוד לפני המרד באומשלגפלאץ…

ברוב הספרים אפשר לא לדעת את שם הסופר, אולם בספר זה חייבים להתחיל את הסקירה בהצגת ההיסטוריה של המחבר ובמיוחד סבו – באלדור פון שיראך, מנהיג הנוער ההיטלארי (היטלריוגנד) ומושל מחוז וינה ואחראי בין היתר על שילוחם של יהודי וינה למחנות ההשמדה. פון שיראך נידון אמנם לעשרים שנות מאסר, אולם “זכה” להשתחרר מהכלא ולחיות עוד מספר שנים כאיש חופשי עד מותו ב-1974 הספר עצמו פותח בפרשת רצח מסתורית. מהגר איטלקי רוצח תעשיין עשיר לכאורה ללא מניע. איש מכובד, תמונות שלו עם כל הקנצלארים תלויות במשרדו. עורך הדין מטעם הסנגור תורן שקיבל את התיק מגלה שהוא מכיר היטב את הנרצח אולם נשאר לייצג את הנאשם. ברוב זמן המשפט אין לו כלל מה להגיד אולם, כמיטב הדרמה המשפטית עובדות חדשות על עברו של הנרצח ועל המניע לרצח מתגלות. אין בכך משום ספוילר וגם לולא הפיסקה בהתחלה לכל קורא יהודי יהיה ברור מהעמוד הראשון שעבר נאצי יתגלה מתישהו. הסיפור מראה כיצד הדור השלישי בגרמניה מנסה להתמודד עם עברו. לרקע נוסף מומלץ מאד לקרוא את המאמר למה אני לא עונה על שאלות בקשר לסבא שלי של הסופר מצד אחד הגרמנים חופרים בעברם ועוסקים בו. הדור השלישי לא מעונין בשיכחה ובהתיישנות, שהוריהם וסביהם כה רצו בהם. הם רוצים לדעת וממש ממש רוצים לחשוב ולהאמין “שזה…