ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

עוד ספר על פילוסופיה חשבתי לעצמי, אבל “סוקרטס אקספרס” מציע משהו שונה לגמרי מספרים אחרים שכבודם במקומם מונח ובהם כל פרק עוסק בפילוסוף כזה או אחר ובמשנתו. נתחיל בכך שחלק גדול מהאישים המוזכרים הם לא כאלו שהייתי חושב עליהם בתור פילוסופים, בוודאי לא במחשבה ראשונה, על מיעוטם לא הייתי חושב בתור שום דבר מאחר ולא שמעתי את שמם מעולם. אפשר לראות בכך מעין התחכמות, או ניסיון לא להסתפק בפילוסופיה היוונית ונגזרותיה אלא לחבר גם תורות מהמזרח, אולם מעבר לכך הספר כשמו, מהווה גם מסע, וכלי התחבורה הפעם הוא רכבת בעולם הממשי ובעולם הפילוספי. בשנת 1974, לאחר שקיבל דחיות מיותר ממאה מוציאים לאור יצא הספר “זן ואמנות החזקת האופנוע” מאת רוברט פירסיג. הייתי בן שנתיים אולם הספקתי לחוות את ההפיכה של ספר זה לספר פולחן שהיה בביתו של כל מתבגר ומתבגרת. ספר על מסע, על חיפוש עצמי, על זהות ועל פילוסופיה, מערבית ומזרחית. מי ידע בכלל מה זה זן באותן שנים. רשמתי לפני לקרוא אותו שנית ממרחק הזמן והבגרות שלי, ולהבין האם אכן קלאסיקה או פארסה. וינר הולך, בצורה מכוונת ומודעת, בדרכו של פירסיג ומציג בפנינו מסע חובק עולם, בעשרות רכבות, רכבות גשמיות ורכבות מחשבתיות. מתוך המתחם הצר והכלוא של תא ברכבת נוסעים יוצאים למרחבים אינסופיים בניגוד מכוון, והמסע שלוקח שנים…

כחובב מושבע של סדרת פנדורין החל מהספר הראשון עזאזל (אם אינכם מכירים את הסדרה כלל, הפסיקו לקרוא את הסקירה ולכן ישר לחפש אותו בספרייה) שהיה פורץ דרך וסוג של חידה, אני בדילמה קשה האם לסיים כבר את הסדרה או לחכות לתרגומים הממש טובים של יגאל ליברנט. הפער שנוצר משמעותי, ספר זה יצא לאור לפני 13 שנה (עוד על הסיבות לחיבתי לסדרה, למה עדיף לקרוא אותה בעברית ואפילו הייקו מקורי – בסקירה על מרכבת היהלום). הסדרה עצמה ידעה עליות ומורדות והיא מתפרשת על פני כמה עשרות שנים. הפעם, בצורה נדירה למדי, אנחנו מקבלים תאריכים מדוייקים, ימים בודדים לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, כולם בוחשים בקלחת, ודווקא באקו, חור נידח על הים הכספי, הופכת להיות אחת הערים החשובות ביותר בממלכה הצארית, בגלל כמויות הנפט העצומות שבה. גיבורנו אראסט פנדורין, שהיה עצמאי ברוב ספרי הסדרה האחרונים, נקרא שוב לשרת את המולדת ואפילו מועלה בדרגה, כפי שקרה בכל אחד מספרי הסדרה הראשונים, והפעם יש לו גם הרבה עניינים אישיים לסדר. אקונין, שם העט של גרגורי צ’חארטישווילי, חוזר ליסודות הסדרה, ואחרי שניסה סיפורים קצרים, סיפורים משתלבים, ועשור בו שלח את פנדורין לכל מיני מקומות בעולם בעקבות ספרות המתח העולמית ואך ניסה את כוחו במחזאות, ספר זה ממשיך את הקו שכל כך אהבתי ושדי…

מגי פרשה מה-CIA לפני שנים, וברחה הכי רחוק שאפשר לאיזו עיירה נידחת בקצה ניו אינגלנד, אבל כצפוי, העבר מתישהו חוזר לרדוף אותך, או בפשטות לנסות להרוג אותך. באופן משונה, אותה עיירה נידחת מהווה מעין מקום פרישה ללא מעט לשעברים שמתגייסים לעזור למגי לפתור את התעלומה, ולא נותנים לשום דבר, ובעיקר לא למפקדת המשטרה המקומית חריפת השכל, לעמוד בדרכם.רוב הספר עוסק דווקא בעבר, כאשר מגי נאלצת להיזכר או לספר, מה בעצם קרה, למה היא נאלצה לפרוש אחרי פיאסקו כזה או אחר, ובעיקר לעלות על מי שמנסה לחסל אותה, כך שפחות יש כאן סיפור בלשי ויותר עלילה המתגלגלת לה בין העבר, רובו המכריע של הספר, להווה.כמובן שמגי יודעת היטב מה העבר ומה היה ואילו אנחנו נגלה זאת רק טיפין טיפין, אולם בנקודה מסוימת גם מגי מגלה משהו שהיא לא ידעה, וכאן לקורא יש הזדמנות לעקוף אותה בדרך לפתרון התעלומה, ונראה לי שרוב הקוראים אכן יעשו זאת, אם כי עדיין נשאר הרצון להבין איך בדיוק העלילה הפתלתלה תסתיים, ובסופו של דבר מדובר בספר מתח מהנה למדי, לא מהמתוחכמים והפתלתלים ביותר שנוצרו, ומצד שני גם לא חורג לחלוטין מגבולות ההיגיון והסבירות כך שגם זה עומד לטובתו. חוף המרגליםטס גריטסןמאנגלית: ניצה פלדכתר 2025מגב הספר:מגי בירד, סוכנת CIA לשעבר, מגיעה לעיירת חוף שקטה, להוטה להשאיר את העבר מאחוריה…

כששמעתי ניו יורק הישנה, מיד רציתי לקרוא את הספר. ניו יורק של גטסבי הגדול, ברנרד מלמוד ויצחק בשביס זינגר תמיד מרתקת, אבל כל אלו קרו כאשר או אפילו אחרי שוורטן כתבה את ספרה בשנת 1924, כך שניו יורק הישנה היא מאד מאד ישנה, כמעט ניו אמסטרדם וחצי מהספר מתרחש עוד לפני מלחמת האזרחים האמריקאית. בספר ארבעה סיפורים קצרים. כל אחד על החברה הגבוהה של ניו יורק בעשור אחר. החברה הגבוהה אינה אנגלית ואין בה תוארי אצולה אבל יש בה מעמדות מוגדרים וברורים היטב, למי שבתוכם כמובן, זר מתקשה להבין את הסולם, ואל לאיש לחרוג ממקומו. הסיפורים אכן ישנים, אולם מעבר לסיפורי העיר ומשפחות ההיי-סוסייטי, שיש להניח שוורטון הכירה היטב ואולי אף קוראיה המקוריים זיהו אותן, הסיפורים יכול להתרחש גם היום, ולמעשה מתרחשים בצורה כזו או אחרת. הסיפור הראשון מתרחש בשנות הארבעים (של המאה ה-19!) ומציג בחור צעיר הנתון למרותו של אביו השתלטן שבמסגרת הטיול הגדול לאירופה רוכש לבקשת אביו יצירות אומנות רבות, אך אבוי, לא אלו שאביו רצה, אלא מה שקהל צעיר מעריך ויתגלה עשרות שנים אחרי שכולם מתו כאוצר ענק. לא קשה לדמיין סיטואציות כאלו בימינו, שברון הלב של האב על כך שבנו יחידו לא ימשיך את דרכו. מבחינה אומנותית דרך אגב, נראה לי שהאבא צדק, כיום, האמנים שאותם…

בספר תלוי באור אנו מקבלים הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם האומנות הרווי יצרים, יריבויות, קנאיות וניואנסים שרק המשתתפים בו מכירים. פתיחת הספר כתובה בריחוק, כמעין הקדמה לסיפור אגדה, המספר על הצייר, בשלב זה בלי שם אפילו, בילדותו, אולם הנינוחות של הפתיחה לא תישאר אתנו זמן רב. בפתיחת הסיפור אנו מגלים שהצייר, ששמו הוא עילם, ניצב בפני התערוכה הראשונה שלו אצל גלריסט נחשב בשם אמנון. איך השניים נפגשו, מה עילם כבר הספיק לצייר, ומדוע אמנון שם עליו עין, אלו שאלות שנשארות פתוחות. עילם הוא אאוטסיידר. הוא לא למד בצורה מסודרת, לא היו לו מנחים ומורים והוא אינו יודע איך להתנהל בקליקה הזו. אמנון כמובן אמור להיות יד ימינו ולעזור לו, אבל לאמנון אינטרסים משלו. מבין הציורים הרבים, כמה תופסים מקום מיוחד בסיפור והם מציגים שלבים שונים בחיי האדם מאשה בהזדקנותה, אישה בהריון מתקדם ותינוק כמעט בן יומו. בכל אחת מהציורים יש משהו מיוחד, אולי אף מרתיע, ולכולם ברור שהם יהיו מוקד התערוכה, אולם את ציור התינוק, שיהפוך לציר המרכזי של הספר, אמנון כלל לא רוצה להציג מסיבותיו שלו. נראה שהתערוכה הולכת היטב, יש מבקרים והתעניינות של אספנים שונים ובפרט נאורה שמשקיעה כספים רבים באומנות עכשווית ומבקרי אומנות ואפילו יש סימנים של מכירות והכנסות שכה נחוצות לעילם. הכול משתבש כאשר אמנון…

כמבקר ספרים, שאינו רק חובב קריאה נלהב, השאלה הראשונה שאני נדרש לה במקרה של הוצאה מחודשת של ספר מהעבר היא האם היא מוצדקת. שאלה זו אינה תלויה בהכרח בדעתי על הספר עצמו וזו הבחנה שחשוב לעשות אותה. דעתי בספר שלפנינו היא שההחלטה מוצדקת לחלוטין. היצירה הנפלאה הזו רלוונטית כיום אולי אפילו יותר מאשר כשנכתבה. קחו רק את שם היצירה. בוקר של שוטים. כולנו יודעים איזה בוקר. כולנו שוטים. אבל מה הקשר בין יצירה משנת 1992 לאסון שפקד אותנו? החיבור הזה הוא דמיוני בלבד, צירוף מקרים שתמיד יהיו כמותו תגידו. ייתכן, עוד נחזור לזה. ואולי גם כאשר הספר יצא היינו כולנו שוטים ואפילו לא מסוגלים לזכור למה? משל התבואה המשוגעת של הרב נחמן טוען טענה דומה ואילו עוזאי, גיבורו המוגבל שכלית (מפגר, דביל, מונגולואיד, אוטיסט, ועוד שמות גנאי רבים שהוא “זוכה להם” ומפורטים בהרחבה במהלך הספר), יודע בוודאות שהוא מוגבל ומודע בהחלט למגבלותיו. בכך עוזאי כבר יותר חכם מאיתנו ובעל ראייה נכונה ומפוקחת יותר של המציאות. עוזאי הוא בנה הבכור של משפחה מושבניקית שנשאר עם מנטליות של ילד בן שמונה. יש לו ראיית עולם משלו, הבנה משלו, ואפילו שפה משלו ואני יכול רק לרחם על מי שהיה צריך לעשות הגהות לספר הזה בו בן נר יצר לעוזאי שפה משובשת לגמרי אך…

פעם אחת יהודי אחד קצת מוזר עם רעיונות משונים, הגיע למקום כלשהו, חטף ג’ננה והפך כמה שולחנות. משם הכל היסטוריה. פרופסור איל רגב מציג לנו בספרו את הגרסה שלו להשתלשלות האירועים, מהרגעים המכריעים שישוע הגיע לירושלים, הפך את השולחנות בבית המקדש בהם עסקו בעיקר במהרת כספים במה שעיניו היה מעין חילול הקודש, שבמקום הקדוש מתעדים כל כך בכסף (למרות שהסיבות לכך ברורות ומופיעות גם בתלמוד וגם בספר עצמו) הוצא להורג ולמרות שלכאורה הסיפור היה צריך להסתיים שם, אנשים עם רעיונות מוזרים בירושלים היו לא מעט, נוצרה מכך דת חדשה והדבר המוזר ביותר, הוא שזו דת שהקימו אותה יהודים, אולם מה שאפשר לה להתפתח היה צירוף של לא יהודים לתוכה. הספר עצמו מפרט ומרחיב בכל הנושאים האלו, בישו האיש ובתלמידיו המעטים למדי, ובעיקר באמונה החזקה שהוא קם לתחייה, האמונה ששינתה את הכל ואפשרה את המשך התנועה והפיכתה האיטית לדת חדשה. יש הרבה יותר מידע על המשך קורות הנצרות כאשר היא התפשטה מעט מירושלים לכל הכיוונים, אבל השנים הראשונות, עלומות למדי. ספרי הבשורות בעוון-גיליון נכתבו הרבה לאחריהם ועל ידי אנשים שלא פגשו את ישוע מעולם, הם אינם בהכרח אמינים היסטורית ולא מכסים את הפער. יש בתלמוד התייחסות לישו אבל היא מאוחרת מאד וכולה בעל אופי אגדתי בלבד ולחלוטין לא היסטורי. גם ההיסטוריונים…

רק בפרק האחרון של הספר, לאסקומב חושפת, שגם היא עצמה עמדה על סף פירוש הנישואין שלה, ובעזרת ייעוץ הצליחה עם בלעה לחזור למסלול. מוסד הנישואין הוא מצד אחד מוסד וותיק מאד ומצליח מאד, לא מזמן היה ט”ו באב והצעות נישואין גרנדיוזיות הן כבר חלק בלתי נפרד מכל המהלך, ומצד שני הוא מוסד שקוראים עליו תיגר, כמוסד מיושן, פטריארכלי, מדכא וכך הלאה. בניגוד לורדה רזיאל ז’קונט ועצתה הקבועה “תזרקי אותו” (ככה לפחות התקבע בציבור אולם רזיאל ז’קונט טוענת שממש לא כך), לאסקומב נוטה יותר לתמוך בשימור הקשר כפי שהיא כותבת בהקדמה: “אם אתם עומדים בחנות ספרים וקוראים את העמוד הזה, או רואים תצוגה מקדימה באינטרנט, ואתם רק רוצים להבין בארבע וחמש השניות הבאות אם לעזוב את בן או בת הזוג או לא, זה מה שיש לי לומר לכם: ככל הנראה לא. לפחות, עדיין לא. הרעיון שמערכת יחסים ארוכה שווה משהו כשלעצמה קיבל קצת מכות לאחרונה. בין השאר, כי קביעוּת כרגע לא באופנה. אנחנו בקטע של שיבוש. דברים שקיימים מזמן כבר לא מקבלים כבוד רק משום ששרדו. אבל יש יוצאי דופן: קתדרלות יפהפיות, יערות עתיקים, בגדי וינטג’. יש דברים ששווה לתקן, ואפילו עדיף לתחזק. מערכת היחסים שבה אתם נמצאים היא אולי אחד מהם”. גם בספר מודגש ונעיר זאת גם כאן, שכאשר יש…

ספרו החדש של שי אספריל (את השופט אהבתי, את אילו נולד איטלקי פחות) הוא ספר שאם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת הייתי אומר מעצבן. השימוש במילה זו הפעם אינו בהקשר שלילי ולשמחתי יש לי הרבה מילים לפרט, מה מעצבן, ולמה זה רק הופך את הספר לטוב יותר וכל זאת בלי לפרט יותר ממה שכתוב בגב הספר.מפלס העצבנות עולה כאשר כבר בפתיחה שירלי, גיבורת הספר, מוצגת כנואפת סדרתית בבעלה. בכוונה אני משתמש במילה המעט ארכאית הזו שגם מופיעה כאיסור בעשרת הדברות, שבערך על כולן שירלי עוברת במהלך הספר. היא הולכת בדרכו של אביה הדון ז’ואן, ועל אימה המסכנה שספגה בשקט את כל ההשפלות היא כלל לא חושבת ומרחמת. שירלי מתגלה גם כמעט אובססיבית בכל הקשור למין, וגם מקצועה כיועצת אסטרטגית הוא בסך הכל תואר למקצוע שמשמעותו “נשקר כמה שצריך, מתי שצריך למי שצריך”. בעלה מבחינתה הוא עציץ, ואמנם היא אוהבת את הילדים, אבל גם הם בעיניה כלי לשרת את מטרותיה. אין שם זוג מתפקד ואין שם משפחה מתפקדת. גם אסף הוא גיבור מעצבן, בגלל החידלון שלו. בחור מוכשר מאד, חכם מאד, פסיכומטרי בשמיים, רפואה, משפטים מה שרוצים, גם פסיכולוגיה קלינית זה מכובד, אבל לא אם מוותרים על ההתמחות ובכלל לא עושים כלום עם החיים, רק מעבירים אותם מיום ליום, וגם…

חברות קשישים שבמקום להסתגר להם בבית אבות עושה דברים משוגעים, אינה בדיוק נושא חדש, אבל ספרה של פולי, ללא שום יומרות כלשהן מצליח לקיים את ההבטחה על הכריכה. אמנם לא צחקתי בקול רם אבל הספר בהחלט מספק הקלה מצרות היום יום ומצאתי אותו חביב ומשעשע מאד. לדפני נמאס להיות בבית שלה. שנים היא לא יצאה ממנו, לא דיברה עם אנשים ובאופן כללי נעלמה מהרדאר. מה הסיפור המדוייק נבין בהמשך, אבל ברור לנו שלדפני יש פרק כלשהו שהיא הייתה מעדיפה שיישאר חתום ונעול בעבר. אבל העלילה צריכה לזוז ודפני עונה למודעה שפרסמה לידידה, שלאחר חיים של שנים עם בעל מעיק ומדכא מנסה למצוא לעצמה עבודה. המרחק בין הדמיון שלה לתפקודה כמנהלת מועדון קשישים ובין הדינמיקה בחבורה המשונה שהגיעה למפגש הראשון, עצום, ובכל זאת זו העבודה שלה והיא ממשיכה אותה. במבנה מועדון הקשישים יש גם מועדון לילדים ושם נפגוש את זיגי ומי שחשבנו שהיא אחותו, קיילי התינוקות, אבל מתברר שזיגי הוא בכלל האבא, אפילו שהוא עוד בתיכון. איכשהו דפני מסכימה לשמור פה ושם על התינוקת ובכך מחברת את הקשישים לילדים. ארט הוא שחקן בתפקידים סוג ד’, אבל גם להם אין כבר הצעות וויליאים היה פעם צלם פפראצ’י. רובי אוהבת לסרוג. החבורה עוד לא מספיקה להתגבש וכבר נופלות עליהם צרות. ליטרלי חלק מהתקרה…