אפתח בווידוי שחוץ מזה שוייצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שהוא היה מדען ופתיח תהליכים שקשורים לאצטון ועזרו מאד לבריטים, ועקב כך היה בקשרים אישיים מעולים עם כל השלטון הבריטי, קשרים שהביאו גם להצרת בלפור וגם לאי נסיגה מוחלטת ממנה בהמשך, איני יודע הרבה על וייצמן. כאשר קיבלתי את הספר העב כרס עד מאוד (למעשה הייתי בטוח שיש במעטפה לפחות שלושה ספרים), המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: “האם מתארים בספר כל אפצ’י לממחטה שהוא עשה?”. בכך נפלתי בדיוק לקלישאה אותה מנסים כותבי הספר לנפץ כבר בהקדמה (עמ’ 9): “תפארתו של וייצמן בזיכרון הקיבוצי הישראלי ומחוצה לו עיקרה בהצהרת בלפור המהבהבת מדי כמה עשורים. אחר כך הוא נזכר כנשיאה הראשון של מדינת ישראל. כל שאר פרטי הזיכרון נדחסים לאותה ממחטה מפורסמת שרק אליה כביכול הוא יכול לדחוף את חוטמו.” תיאור מדוייק יותר של עצמי וכנראה של עוד רבים, לא יכולתי למצוא.

בכל אופן, אני בבעייה עם ספר כזה. אין לי יכולת לשפוט אותו מבחינת איכותו המחקרית, אני לא מהתחום ולא מכיר את המקורות. השתכנעתי מרצינות המחברים. מטרתם להדגיש את חשיבותו של וייצמן להקמת מדינת ישראל. הדימוי שאותו הם נוקטים (ואינם הראשונים שעושים זאת) הוא שוייצמן היה משה המוליך את העם במדבר ואילו בן גוריון, יהושע המנחיל את הארץ. מאחר ומשה לא רק הוליך את העם, אלא גם נתן להם את התורה, משה מוזכר בזכות התורה לנצח ויהושע תמיד יהיה שני לו, אבל בן גוריון, ידע לשנות את ההיסטוריה לפי רצונו בנושאים רבים וגם את וייצמן, כמו רבים אחרים, הוא דחק הצידה (טענה שלי, לא של המחברים). מצד שני, לולא משה, וזה ברור לכולם, גם יהושע לא יכול להיות.
מאחר והשתכנעתי שצריך שתהיה ביוגרפיה עדכנית על וייצמן למען אוכל להשכיל ולהכיר במעשיו ובפועלו, ניגשתי לעיין מעט בספר ולכתוב סקירה שהיא יותר חיצונית התרשמותית. את הדיון בפרטים ובתוכן אשאיר למלומדים, אתרכז הפעם בצורה.
העיון בספר לצורך הסקירה הוא מועט, שכן אין לי אפשרות מעשית, והאמת שגם לא רצון לקרוא אלף עמודים (פחות, כי על ההערות מדלגים) וגם הם רק על שלושים השנים האחרונות בחייו של וייצמן. ספר זה הוא למעשה השלישי בסדרת הביוגרפיות של ריינהרץ. שני החלקים הקודמים יצאו לפני שנים רבות בהוצאת מוסד ביאליק (בדרך אל המנהיגות, עלייתו של מדינאי), והם אוחזים עוד 1200 עמודים. המבקש לקרוא את כלל הספרים ימצא את עצמו מול 2000 עמודים, וזה גבירותי ורבותי, הרבה, אבל הרבה, יותר מדי.

כקורא שבחר רק לרפרף בספר היה לי חוסר בציון מידע מהותי יותר בכותרות הפרקים, או למצער, ציון זמן כלשהו. פרק שנקרא “מופע חייו” לא אומר לי מאומה וכך גם “מחיר היוהרה”. הכותבים מודעים לכך שהציבור הרחב לא מכיר את וייצמן והיו צריכים לפרט כבר בתוכן מעט יותר במה עוסק כל פרק, ולתת הכוונה כלשהו למי שמתעניין רק באירוע מסוים. אמנם אפשר להיעזר במפתח בסוף הספר, אולם יש עדיפות להרחבה, ולחלוקה לפרקי משנה נוספים והבאתם בתוכן העניינים, ביצירה ארוכה כל כך.

אולי חובבים רציניים של ההיסטוריה ותולדות הציונות יהינו לקרוא את כולו. חוקרים מהתחום בוודאי ירצו אותו ולו רק כרפרנס, אולם אנשים רבים פשוט לא יטרחו אפילו לנסות. האורך מפחיד ומכביד. גם על היד המתקשה להחזיק את הספר, וגם על המחיר. מהמעט שקראתי, התרשמתי שהכתיבה זורמת ורהוטה, ומציגה את כל הצדדים בוייצמן: וייצמן הציוני, וייצמן המדען, וייצמן והנשים בחייו, וייצמן וילדיו (למשפחת וייצמן אין כמעט צאצאצים, פרט לנכד אחד החי באנגליה) וכמובן וייצמן וידידיו וגם ויצמן “וידידיו” ויש הבדל גדול בין השניים.
ולכן, למרות שהספר הוא ללא ספק תוספת נכבדה, תרתי משמע, למדף הספרים הלא ממש עמוס על וייצמן, התאמתו היא לקהל יעד מצומצם למדי ועדיין יש מקום למישהו, ולמה בעצם לא לאותם מחברים עצמם, לכתוב ביוגרפיה תמציתית ומרוכזת בהרבה על אישיות זו, שאינה מוכרת מספיק ויש בה לה מקום קריטי בהיסטוריה של מדינת ישראל.

האב המייסד
חיים וייצמן, ביוגרפיה, 1922-1952
מוטי גולני ויהודה ריינהרץ
עם עובד 2020
מגב הספר
הרצל חזה את מדינת ישראל; ואין עוררין על כך. היה לה למדינה גם אב מייסד – חיים וייצמן; אבל שמו נשכח, והכתר הזה הונח על ראשו של אחר – דוד בן־גוריון. אלמלא היה חיים וייצמן, ייתכן שהרצל היה נזכר רק כעיתונאי ומחזאי, ובן־גוריון לא היה הופך כלל ל”בן־גוריון”.
וייצמן, שהגשים את חזון ישראל למציאות, היה איש של סתירות: בעל כריזמה מהפנטת אך ביטחון עצמי נמוך; משוחח נפלא אך נואם חלש; מנוכר ליהדות מזרח אירופה אך מוכן לתת את נפשו למענה; איש של אנשים ושל נשים אך תמיד, לטוב ולרע, בן זוגה של ורה; היפוכונדר, גם ידוע חולי; בריטי במלוא הכרתו וציוני ללא פשרות; ובעיקר מי שהמדינה אשר עליה חלם קמה בארץ שהוא התקשה לחיות בה. וייצמן הראה שהמעשה היעיל ביותר למען המפעל הציוני צריך להיעשות בלונדון או בניו יורק, לא בירושלים; אחרי שהקריב וייצמן את הקריירה המדעית שלו, את משפחתו ואת בריאותו למען העניין האחד שאין בלתו, הוא בא למדינת ישראל בגופו, ספק אם גם בנפשו. הזיכרון הקיבוצי הישראלי לא מחל לו ומיצב אותו כנשיא ראשון אך חסר אונים. הנה הוא כאן לפנינו, בספר הזה, במלוא מורכבותו האנושית.

גירסת הדפסה