בקרוליינה הצפונית של שנות השישים דברים ברורים מאד. לעניים ונחשלים ובעלי מוגבלויות אסור לתת ללדת יותר מדי ילדים (הגלולה רק נכנסה לשימוש באותה תקופה), ואם הם כבר מצליחים ללדת ילד, יש לתת אותו לאימוץ, לקוות שיזכה לגדול נורמלי, ואת היולדת המסכנה רצוי לעקר. אפשר בידיעתה ובהסכמתה, ומסתבר שיש וועדה שיכולה לאשר גם ללא הסכמה. אם מדובר בקטינה, מספיקה חתימה של אפוטרופוס. המילה “אאוגניקה” וכל התחום שנהפך להיות מוקצה מחמת מיאוס לאחר השואה ונאציזם, עוד קיים בצורה כלשהי וזה גרוע בדיוק כמו שזה נשמע.

גם מעמד האשה מאד ברור בשנות השישים. אישה צריכה להתלבש יפה, לדאוג לבית שיהיה מסודר ונעים ולבשל לבעלה. כאשר בעלה העייף מגיע אחרי יום עבודה היא צריכה להיות מקולחת, מסורקת ומאופרת, לקבל את פניו, להגיש לו ארוחה חמה ולהתעניין בשלומו. באירועים חברתיים האישה היא מכשיר לקידום הקריירה של בעלה. ככה מקובל. לעבוד ממש אסור. זה מראה שהבעל לא יכול לפרנס את המשפחה, אבל להתנדב בליגת הצדקה או משהו כזה דווקארצוי.

ג’יין פורסטר נישאת לרוברט ובאותו זמן גם מתקבלת לעבודה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה. בעלה מאד לא מרוצה מזה שהיא עובדת. הוא רופא (!), מקצוע מוצלח במיוחד, ואשה של רופא שעובדת זה ממש בושה. כמקובל הוא גם רוצה מיד ילדים. ג’יין רוצה קריירה ואפילו מנסה לקבל מרשם לגלולות, אבל הרופא הראשון שהיא מבקשת ממנו גלולות דורש ממנה להביא אישור מהבעל אחרי החתונה. לפחות היא מצאה רופא אחר. ג’יין רוצה לעזור לאנשים ומקבלת הרבה תיקים ומשתדלת כמיטב יכולתה, אבל תיק אחד הוא תיק בעייתי וגדול עליה, והיא נהיית מעורבת בו גם מבחינה רגשית. משפחה שכוללת סבתא, שתי בנות, אחת מהן כנראה עם פיגור וילד (שמי יודע מי האבא שלו) שגם סובל מפיגור כלשהו או אוטיזם, או לא ממש ברור, באותה תקופה גם לא איבחנו. הבת שילדה כבר עברה ניתוח עיקר אפילו בלי לדעת, ואת הבת השנייה כולם, כולל הסבתא ומחלקת הרווחה רוצים לעקר, בלי ידיעתה. העיקר שלא יהיו עוד פיות להאכיל. החלומות למשפחה ולעוד ילדים? לאף אחד לא איכפת.
הספר נע בין ג’יין העובדת הסוציאלית לאייבי הנערה שאותה רוצים לעקר ובחיבור המיוחד בין שתיהן. ג’יין מצליחה להרגיז את בעלה, לא מוצאת שפה משותפת עם נשותיו של חבריו, פרט לאחת שמעודדת אותה, וגם את עמיתיה למקצוע, כי היא אינה הולכת בתלם ומגלה יותר מדי חשיבה עצמאית ובהחלט מסבכת את המצב עוד יותר ממה שהוא, עד כדי כך שהבוסית שלה אומרת לה: “את אדם טוב מאד. את פשוט לא עובדת סוציאלית טובה”. נכון שלפעמים ג’יין גרמה סיבוכים ובלגנים מכוונותיה הטובות אבל איזה משפט נורא זה, האם עובד סוציאלי לא חייב להיות בבסיסו אדם טוב? והאם עובד סוציאלי יכול להיות שותף לעוול?
צ’מברליין לקחה מקרה לא מאד קיצוני, במכוון. היו סיפורי עיקורים גרועים בהרבה. אולם גם מקרה זה גרוע דיו. ההתעלמות המוחלטת מהנערה כאדם, ההתייחסות אליה מראש כמפגרת ועוד עם תמיכה מהסבתא גורמת לקורא הרגשת מועקה ואי נחת, כמו גם היחסים הכלליים בין בעלי החוות העשירים והעובדים שלהם, יחסים שאינם הוגנים וגובלים בניצול, ובל נשכח שהגזענות בשנים האלו הייתה רווחת ועובדת סוציאלית לבנה שמטפלת במשפחה שחורה יכלה לגלות שהקו קלקס קלאן מתנכלים לה.

הנושא של עיקורי כפייה בארצות הברית, שנמשכו עד אמצע שנות השבעים הוא סיפור שהיה צריך להישמע, בוודאי בארצות הברית, ודיאן צ’מברליין מספרת אותו בצורה מעולה, בכתיבה רגישה והחלטית, ומוליכה את הקורא פרק אחר פרק בתיאור התקופה, האווירה, האנשים, אנשי העיר ואנשי החוות וממש מכניסה את הקורא לסיפור. מומלץ וכדאי לקרוא.

שקרים הכרחיים
דיאן צ’מברליין
מאנגלית: שירי שפירא
עם עובד 2020

מגב הספר
ג’יין לא חייבת לעבוד למחייתה. כך מזכירים לה בעלה הטרי, אימהּ וחברותיה בכל הזדמנות. אבל היא ידעה מגיל צעיר שהיא תהיה עובדת סוציאלית, ואין דבר שהיא רוצה בו יותר.

שנות השישים החלו זה עתה, אך במרחק כמה דקות נסיעה מביתה היפה שבצפון קרוליינה עדיין חיות משפחות במטעי הטבק, ללא חשמל או מים זורמים, כמו ממאה אחרת. כולם זקוקים למשהו: נעליים ללא חור, הסעה שיעור ברייל או עזרה במציאת עבודה, ולכולם ג’יין יודעת לעזור. לכולם מלבד נערה אחת.

חיוכה של אייבי לא מגלה דבר על מצבה העגום. היא מטפלת לבד באחרותה, בסבתהּ הקשישה ובאחיינה התינוק. בשש עשרה שנותיה למדה לשרוד בכוחות עצמה ולא להישען על איש. כשהשתיים פוגשות זו את זו עולמן הישן מתערער; אייבי מתמלאת תקווה, ואילו ג’יין עומדת בפני הכרעה קשה מאין כמותה. האם תוכל אייבי לסמוך עליה?

פרשה היסטורית אמיתית ובלתי נתפסת זוכה לתיאור ספרותי לראשונה ברומן זה, אשר מתאר את מאבקן של אלפי נשים לעצמאות, מנקודת מבטן של שתי צעירות, מטפלת ומטופלת.