“מתופף אחר”, ספר הביכורים של וילאים מלווין קלי שיצא לאור ב-1962 רואה עתה אור בעברית בתרגומה של רעות בן יעקב והוא מציע מבט אחורה מפרספקטיבת דורנו למאבקי שנות השישים. באותן שנים המחאה הייתה לא אלימה ולקראת סוף העשור, הוקמו תנועות מחאה שנקטו פעילות אלימות יותר. עיקר המחאה בדרישה לשיוויון וביטול הפרדות גזעניות במדינות רבות בארצות הברית. ניסיתי ככל יכולתי לקרוא את הספר בהקשר תקופתו ללא התייחסות כלל לאירועי השנים האחרונות בארצות הבריה ולתנועות BLM כדי לראות את התיאור דרך העיניים של קלי ששישים שנה אחורנית..

העלילה מתרחשת בעיירה שלא קיימת במדינה שלא קיימת בדרום העמוק של ארצות הברית. טאקר טאליבן, שחור אך בעל אדמה, הורס את אדמתו, הורג את שתי חיות המשק שלו, שורף את ביתו ועוזב. איש אינו יודע לאן ומדוע. בעקבותיו וכאילו מעצמה, מתחילה תנועה המונית של שחורים שעוזבים את המדינה. זו מחאה לא אלימה לחלוטין שכן הם לא עושים דבר אלא פשוט קמים והולכים. הלבנים, יושבים ומסתכלים ולא מבינים מה קורה, מדוע השחורים עוזבים ומה יצא להם מזה.

גם הקורא לא מבין מה קורה ופרק אחרי פרק, המסופר מנקודת מבט אחרת, כולן לבנות, דרך אגב, מבינים את המעשים ואת הייצוג שלהם. העיירה גזענית, אבל במידה הנכונה, כלומר לא יותר מדי. כך היה מקובל באותה תקופה, כמה שזה נראה לנו כיום נורא. אחת המשפחות העיקריות, משפחת וילסון, אפילו מתקדמת לתקופתה. את הילדים הצעירים מלמדים לפנות בנימוס גם לשחורים ולא להשתמש בכינויי הגנאי המקובלים. הקיפוח, ההשפלה, ההפרדה ובעיקר הסכנה לומר מילה לא נכונה לאיש לבן ולמצוא את עצמך תלוי על עץ, מוסווים היטב, אך הקורא יודע שהם שם, ולמעשה גם אנשי העיירה מבינים שהם שם.

השחורים עוזבים בהמוניהם, לצפון, ניו יורק או בוסטון וכל דמות המספרת את הסיפור, ומספרת גם על עצמה, מביאה לתודעתנו מעט יותר על הקיפוח עצמו, קיפוח שלפעמים הלבנים כלל לא רואים. הביקורת עדינה אך ברורה.

מעבר לדמותו של קאליבן שהתחילה את המהלך, הדמות השחורה העיקרית הנוספות היא הכומר בנט ברדשו, שהגיע מניו יורק. בתחילה חשבתי שדמותו מבוססת על מרתין לותר קינג, אולם בהמשך הקריאה נראה לי שלא, ואולי מדובר בערבוב דמויות אחרות, שהיו מוכרות לקהילה. הכומר ברדשו נמצא צעד אחד לפני כולם, הוא יודע או חוש מה קאליבן יעשה ומגיע לבדוק מה קורה בשטח וללוות את המהלך, מה חלקו באותו מהלך לא לגמרי ברור, אבל הוא מעין דמות ההשלמה לקאליבן. קאליבן הוא בור שלא למד מימיו, שהצליח לחסוך כסף, כי מעסיקיו הם לבנים שלא ניצלו אותו, ואפילו לקנות אדמה, כי מעסיקו הוקסם מרעיונות קומוניסטים ולכן לא הייתה לו בעיה למכור קרקע לשחור, דבר שכמעט לא התקבל על הדעת באותם מקומות באותה תקופה. כמו כן קאילבן מתעניין בעצמו, ולא ברעיונות גדולים או בתנועות של אחרים. הוא מייצג את הפרט. לעומתו, ברדשו הוא משכיל, בוגר קולג’ ונלחם למען זכויות השחורים. למרבה הצער, ובאופן שלא כל כך ברור לי קלי מאפיין אותו לקראת סוף הספר כאנטישמי, מה שלחלוטין גרם לי לזנוח את ההשוואה לד”ר קינג. קלי עצמו נמשך ליהדות בתקופה לאחר פרסום הספר ואני לא חשוב כלל שהיו לו דעות אנטישמיות, אולם מבחינה זו הוא חזה את העתיד. בעוד בשנות השישים יכולנו לראות את הרב השל וד”ר קינג צועדים ביחד, ויציאת השחורים עצמה מתוארת כסוג של יציאת מצרים (אם כי אני חייב לציין שלי היא הזכירה דווקא את הפינוי המוקדם של יהודי גרמניה טרום השואה), כיום תנועות המאבק של השחורים כגון BLM נגועות גם באנטישמיות בטענות דומות לאלו המופיעות בספר – “היהודים מבצעים את רוב הניצול בעבור האדם הלבן; תראה מי מחזיק בחוזי השכירות של תושבי הארלם” (עמ’ 208).

לקראת סוף הספר, ויש בפסקה זו ספוילר כך שהחוששים מוזמנים לדלג

מאבק השחורים עכשיו שונה מהותית. כל חוקי ההפרדה וההגבלה בוטלו. גם נשיא שחור, משהו שאפילו לא היה אפשר להעלות בדמיון בשנות השישים, כבר היה. כמו כן, אין דמיון בעיני כלל בין מאבקים חברתיים בארצות הברית לבעיות חברתיות כאן והמנסים לייבא מאפיינים אלו בעיקר חוטאים לעצמם ולמאבקם. מאפיין נוסף שנחצה הוא האלימות, שאותה קשה לסבול כשהיא הופכת גם לוונדליזם לשמו. משכך, למרות שבספר יש כמה מסרים, רק מיעוטם מתאים לימינו ועוד פחות מזה לישראל של ימינו. אך מסר אחד בולט מעל כולם והוא אוניברסלי למקום ולזמן, והוא שגם החלשים בחברה, מכל סיבה שלא תהיה, זכאים לזכויות, לכבוד ולהזדמנויות, ואין לראות בהם רק כוח עבודה זול למלאכות שחורות.

מתופף אחר
ויליאם מלווין קלי
מאנגלית: רעות בן יעקב
הכורסא 2021 (במקור 1962)
מגב הספר
יוני 1957, אחר צהריים לוהט אחד באזור נידח בדרום העמוק של ארצות הברית. חוואי שחור בשם טאקר קאליבן זורה מלח על השדה שלו, יורה בסוס שלו, מעלה באש את ביתו ויוצא צפונה עם אשתו ובנו. העזיבה שלו סוחפת אחריה את הקהילה השחורה כולה, ובזה אחר זה הם מתחילים לעזוב את המדינה במעין יציאת מצרים מודרנית.

העלילה מסופרת דווקא מנקודת מבטם של תושבי העיירה הלבנים, שעומדים משתאים ולא מצליחים להבין מה מתרחש לנגד עיניהם. הם יושבים במקום המפגש הקבוע שלהם על המרפסת של החנווני תוֹמָסוֹן ומנסים לחבר בין סיפורים מהעבר לחדשות המקומיות כדי למצוא פשר לעזיבה ההמונית, שמערערת את ביטחונם. לאן כולם עוזבים? מדוע? ומה יקרה לעיירה ולמדינה ללא האוכלוסייה השחורה?

כשישה עשורים לאחר פרסומו נותר מתופף אחר הישג ספרותי מרהיב ויוצא דופן, אחת מפסגות היצירה שהוליד מאבק הקהילה האפרו-אמריקאית למען זכויות אזרח בארצות הברית. בכתיבה חדה, מדויקת ומלאת יופי הוא מציע צורת הסתכלות רעננה ושונה על מאבקם של החלשים והנדכאים למען כבוד ושוויון.