בספרה החדש מאיה ערד יורה צרורות לכל הכיוונים של עולם הספרות הישראלי, ולכל כיוון שהיא יורה, היא גם פוגעת בצורה חדה, מושחזת ומדויקת. שום כדור לא נורה סתם, וכל אחד ואחד מהם מטרתו מסומנת עוד טרם הלחיצה על ההדק. התוצאה היא ספר מעולה, מרתק, מלא תובנות, הומור ציניות והתייחסות עצמית, וכזה שראוי לכתוב עליו ולדבר בו רבות ולכן המאמר יהיה ארוך מהרגיל ותצטרכו להאמין לי שלא כתבתי אפילו מחצית ממה שרציתי.

ראו זה פלא, הספר כמעט ללא עלילה אך מרתק. דמויות סטריאוטיפיות אבל עגולות ומלאות, כתיבה נוסחאתית שבלונית אבל מתחכמת ופורצת גבולות, כתיבה על המציאות מתוך זהות בין הסופר ליצירתו. אולי כמו באותם ציורים בהם לא ברור מה רואים בהם יש לנו כאן ספר מרתק אך חסר עלילה, מבנה ארכיטקטוני מרשים המסתיר בתוכו קלישאות, דמיות עגולות אך סטריאוטפיות, כתיבה מתוחכמת אולם בסופו של דבר בנאלית, אשה נשואה באושר (ובשעמום), אימא במשבר גיל הארבעים, מתבאסת מבעלה מהחיים שלה, מהילדים המעצבנים ורוצה לברוח מכולם. סופרת כותבת את עצמה לדעת ללא שום מחיצה בינה לבין הספר.

מאחר וזו משוואה, במתמטיקה שני הצדדים שווים, אבל הספרות, עזבו את הספרות, החיים, אינם מתמטיקה ותראו איזה הבדל, בטון, בנימה ובמסקנה הזמנית שלכם על הספר כאשר כל מה שעשיתי היה להחליף את סדר האיברים במשוואה, ועל הסדר הזה מסתובב כל הספר, שהוא אכן יצירה מורכבת, מרתקת, בנויה לתלפיות, מודעת לעצמה ולחולשותיה ומשתמשת בהן היטב תוך הצבת מעין ציור של מ.ק. אשר שלא מפסיק לבלבל את הקורא אך במבנה ארכיטקטוני, יציב להחריד, בו כל סטייה וטעות הן מחושבות ומסתירות מאחוריהן תכנון קפדני, וכל חולשה היא רק לכאורה, ןבעצם היא עמוד בטון בתמה הכללית של הספר.

הנה שוב תקציר, שונה במעט, של העלילה (או כמו שערד עצמה אומרת, מעבר בין סיטואציות שונות, ובכך נוטלת את העוקץ ממי שטוען שאין בספר עלילה). אביגיל שלו, סופרת לאחר שלושה ספרים, מועמדת במשך כמה ימים לפרס ספיר, מרגישה שהגיע לפסגה ומתחילה לקנא בכולם. היא הגיעה גבוה מדי ולכן תאלץ לספוג שורה ארוכה של השפלות עד שתוכל להשלים עם עצמה. יכול להיות משהו בנאלי יותר מזה? יכול להיות, ועוד נגיע לשם, אבל זו כבר פתיחה מצוינת.

ניקח נשימה, צריך. הספר הוא אכן מבנה ארכיטקטוני מרהיב. על גבול המושלם הייתי אומר. כזה שרואים אותו מרחוק ולא מבינים איך היא עשתה את זה. ערד היא ארכיטקטית ומשלבת בין הפונקציה (בספרות קוראים לה תוכן) לצורה בדרך ייחודית, גם בפונקציה וגם בצורה.

כהקדמה נעיר שערד מתעקשת לבלבל את הקורא עם השמות של הדמויות. יש לפחות חמש אביגיל שונות בספר: אביגיל שלו, הגיבורה, אביגיל נגבי, סופרת עם שם דומה וגם עם ספרים דומים. אביגיל שקד, שהיא דמות המבוססת על אביגיל שלו, ואביגיל הבדויה, לה כתב ניב, בעלה של אביגיל שלו, שירי אהבה בצעירותו. ויש עוד אביגיל שלו. משוררת לסבית אלמונית עם שירים הומו-אירוטיים זוועתיים. אף אחד לא יודע מי היא באמת.

גם שאר השמות חוזרים על עצמם. שתי יסמין, שתי אלונה ועוד שמות דומים: נילי/גילי, ניר/ניב טל/טליה. גם שמות הם קלישאה וחוזרים על עצמם רוצה לסמן לנו ערד ובין סופרים מתבלבלים כל הזמן.

הפונקציה הראשית היא לכאורה, ולכאורה היא מילה חשובה בשלב הזה של הסקירה, פונקציית ההתנשאות וההעלבה. אין סיכוי שלא תעלבו ותפגעו מהספר ולא משנה מי אתן. אתן סופרות מצליחות וחשובות. פחחח. אין דבר כזה. חכו ותראו מה יקרה עוד שנה שנתיים. אתן סבתא או אמא שלילד בוקעת שן וכתבתן כמה חרוזים על זה עם מאייר שמצאתן ב-FIVERR? תכינו טישו. סופרת ביכורים שכל המבקרים משבחים אותה? יפה, תהני מהרגע כל עוד אפשר, זה לא יימשך הרבה זמן. סופרת וותיקה ומוערכת? באמת, כבר עשרים שנה לא הוצאת שום דבר חדש וכמה אפשר להיזכר בסיפור ההוא משנות החמישים. מרצה באקדמיה? תמיד בשורה השנייה אחרי גברים לא ראויים שקיבלו קידום לפניך. משוררת? תשלמי כסף בשביל שמישהו יקרא אותך.

עד כאן בעולם הספרות, אבל גם בחיים. אמא נשואה כבר עשרים שנה עם שני ילדים? בנאלי לחלוטין, אפס שכמותך לא עושה כלום ושכחה את כל החלומות שלה. צעירה עם פנטזיות? תמשיכי לחלום, כלום מזה לא יקרה. בחורה אוהבת חתולים, עם קצת יותר מדי קעקועים ועגילים במקומות שאינם תנוך האוזן? מעופפת לגמרי, תחזרי למציאות. כפי שאמרתי יריות לכל הכיוונים.

ומה עם הגברים שיכולים לחייך להם בשקט כי הם יוצאים נקיים מכל הסיפור? הצחקתם חברי הזכרים. אתם חבורת גלמים מנופחי חשיבות עצמית שבכלל לא שווה לדבר עליה, את הכל עשיתם על חשבונה של אשה כלשהי שהתנדבה לשמור לכם על הילדים. אני גם מבקר ספרים, וככה זוכה לחצי זעם כפולים ומכופלים, או הו כמה שיורדים שם על מבקרי הספרים. ויש גם לא מעט ענייני להט”ב בספר, שגם משם יכולים להישמע קולות של עלבון.

הצורה, כפי שאמרתי מרהיבה. קראתי את רוב הספר בשבת, ולכן לא יכולתי לסמן לי מפת דרכים, אבל יש לנו כאן התייחסות עצמית נהדרת, דרך לפחות חמישה רבדים שונים בסיפור שכולם משפיעים ומזינים זה את זה. הבה ונספור אותם: יש לנו מספרת יודעת כל (1), אולי ערד בעצמה, יש יותר מדי זהות ביוגרפית בשביל להניח אחרת, גיבורת הסיפור אביגיל (2) , אולי גם היא ערד עצמה, שוב יש יותר מדי פרטים ביוגרפיים דומים, הסיפורים של אביגיל (3) , הסיפורים של דמויות אחרות (4), והטקסטים בתוכם (5) שהם בעצמם סיפור. ובכל רובד כזה יש להשליך ממנו למעלה ולמטה על כל האחרים. ערד אינה הראשונה לעשות זאת והצורה מזכירה לטובה את INCEPTION המופתי של נולאן.

כפי שהצבעתי, ערד מכניסה את עצמה לכל הרבדים בספר. לרוב סופרים יעשו זאת ואחר כך יכחישו בתמימות מעושה, אבל ערד לא משאירה מקום לספק ומאכילה אותנו בכפית וכותבת כך בעצמה: “זה סיפור על הסופרת” די בהתחלת הספר. ואם לא הבנתם את זה עד הסוף, ערד גם תנזוף בכם ומוסיפה “חשבתי שזה מובן מאליו” בשביל ללעוג לנו. גם את המרירות בספר קל ליחס לערד עצמה, מועמדת בעצמה לפרס ספיר כמה וכמה פעמים, וספריה אכן ראויים לו, אך לא זכתה בעבר וכבר לא תזכה בו בעתיד כל עוד אינה גרה בארץ. כמה כיף לסנוט דרך אביגיל שהייתה מועמדת לזמן קצר, אך אפילו לרשימה הקצרה לא הגיעה, בכל מעומדי ומקבלי הפרס. וכך לאורך כל הספר. אכן קנאת סופרות.

אולם ערד עושה זאת בצורה מודעת, ואם יש ביקורת כלשהי, הרי שהיא תהיה בנקודה זו, גם מודעות עצמית גבוהה, יכולה להיות מוגזמת, וגם האכלה בכפית יכולה להפוך להאבסה. תשאירי משהו לקורא להבין לבד וכמה פינות פתוחות להיכנס בהן. היא כותבת בתוך הספר את הביקורת על ספרה שלה בעצמה, ובכך כפי שהגדירה ד”ר יהושבע סמט-שינברג (ראו בפייסבוק שלה) היא מנטרלת מראש את מבקריה, אבל גם להשתמש רק בנטרול זה בתור ביקורת יהיה קל מדי ולא מספק.

וטרם הזכרתי את הערבוב שערד עושה בין הפרוזה לעיון, והכנסת תיאוריות עיוניות בכל מקום שאפשר, לפעמים בצורה דידקטית מדי מפי אקדמאים ברי סמכא וכל זה על מנת לדון במקומה של הספרות בימינו, אולם גם כאן אנו מרגישים כמו בהרצאה ופחות בדיון.

נהנים להטיח בערד שהיא שונאת את הדמויות שלהן ומתעללת בהן (ואולי גם בקוראים). גם את זה ערד יודעת וכותבת מפורשות בספר “זה בדיוק מה שאת עושה בספרים שלך. צוחקת על חלשים ממך.” (331) אבל ערד מוחה מיד אחר כך: “אני יודעת מה אתם חושבים עלי. שאני שונאת את הדמויות שלי, נהנית להתעלל בהן. אני יודעת שאתם לא מאמינים לי, שאתם בטוחים שאני שמחה עכשיו לאידה של אביגיל, יש לי כל הסיבות – אבל תתפלאו: אני עצובה.” (360).

שני ציטוטים אלו נאמרו האחד על אביגיל והשני בידי המספרת יודעת הכל (אך הלא לגמרי אמינה וגם היא נהנית להוליך שולל את הקוראים), ושניהם כאחד הם על הסופרת עצמה. לא רק שערד כתבה את הביקורת על עצמה, היא גם עונה למבקריה, אך למעשה היא המבקרת הטובה ביותר של עצמה, וביקורתה אינה תמיד מחמיאה, ואם היא כותבת בביקורת בתוך הספר שהספר הוא תריופטי, ייתכן.

ועכשיו נשנה כיוון ונגיע על המהות המסתתרת מאחורי הספר בסופו של דבר, המספרת עצובה. אם זו אכן ערד, איני יודע. זה גם לא משנה. הזכרתי שפונקציות ההעלבה היא לכאורה הפונקציה הראשית, אבל היא המשנית. הפונקציה הראשית היא העצב, והעצב הוא על מה שמכונה “מות הספרות”, על כך שאין כזה דבר יותר סופר חשוב ובוודאי לא סופרת חשובה, הספרות עצמה נהייתה לא חשובה. האולמות החצי ריקים והפקולטות המתרוקנות יוכיחו. הספרות מתה אבל הספרים פורחים. אלו שני דברים שונים, כולם יודעים את זה, אבל ישנם כאלו שמתביישים לומר זאת בקול רם.

ערד לא מתביישת וכותבת הכל: יותר מדי אנשים כותבים ספרים, יש יותר מדי סדנאות ספרים, כולן מלמדות את אותה שבלונה עם אותם תרגילים, הכל חוזר על עצמו, יותר מדי ספרים דומים אחד לשני, יותר מדי כריכות דומות אחת לשנייה, הנושאים נראים חוזרים על עצמם (עד כדי שאלות פלגיאט שעולות לפרקים), בספרי הילדים בכלל גרפומניה מוחלטת, וכל מי שיש לו כסף כורך דפים עם השלו שלו עליהם וקורא להם ספר. וכמו כן, הספרים שעדיין מצליחים הם כולם בז’אנר הארוטי הירוד וכל היתר כותבים סצינות מין גרועות במיוחד. אני בכוונה מתעכב על נקודה זו. יותר מדי ספרים מכניסים סצינות מין ללא הצדקה ספרותית. אפשר לכתוב שהאירוע התרחש אולם לרוב אין סיבה לרדת לפרטים, והדבר נעשה פעמים רבות על מנת לקרוץ לקוראי, נו טוב, קוראות, הז’אנר המכונה רומנטי. לפיכך הסצינה בספרה של ערד היא תמונת מראה ביקורתית כלפי כל הסצינות האלו ומקומה אכן בעל תפקיד מבחינת המהלך הכללי של הספר.

ולכן למרות הפיתוי להיעלב, אין סיבה לעשות כן. לא זו המטרה, ואם ערד מעליבה מישהו תהיו בטוחים שהיא קודם כל מכוונת לעצמה. הדמיות סטריאוטיפיות אולם כולן עוברות משהו. בפרט אביגיל שלו. בסופו של דבר, ערד מגלה חמלה כלפי הדמויות שלה, כלפי כל אלו שלכאורה העליבה דרך אביגיל בתחילת הספר, ומציינת שלכולן יש מקום. הספרות אולי מתה, אבל ספרים חדשים לפחות יכולים להיות מעניינים, ואם אביגיל שלו זנחה את ספרה הרביעי, זה שנקטל באכזריות, קחו זאת בתור עצה, שבו עם עצכמם, הבינו את הבעיתיות בשוק, היו ריאליים ותנסו לעשות משהו מעניין. תלמדו מערד, היא, הצליחה.

קנאת סופרות
מאיה ערד
חרגול 2021
מגב הספר
אביגיל שלו חלמה מילדות להיות סופרת נחשבת. עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, נראה שהגשימה סוף סוף את החלום. היא הוציאה לאור שלושה ספרים מצליחים, ספריות ומועדוני קריאה מזמינים אותה להרצות בפניהם, וזה עתה נודע לה שספרה השלישי זכה להיות מועמד לפרס ספיר.  היא הייתה צריכה לחשוב על עצמה כעל מושא לקנאה. במקום זאת, עינה צרה בסובבות אותה: בסופרות ידועות ממנה, בסופרות אלמוניות, באביגיל נגבי, שנמאס לה שכולם מבלבלים ביניהן, אפילו בטל, תלמידתה בסדנת הכתיבה. מה אוכל אותך, אביגיל? הרי את חיה את החלום.

אלא שהסדקים הדקים הנבעים בחלום הופכים מבלי משים לבקיעים. בהדרגה הולכים חייה של אביגיל ומסתבכים במסלול פרוע, מפתיע ומשעשע, והיסודות היציבים שעליהם בנוי עולמה מתערערים בזה אחר זה. ובזמן שאביגיל מגלה באמצע החיים משהו חדש על עצמה, מגלים הקוראים כמה דברים על כוחה של הכתיבה, על קסמה של אחיזת עיניים ועל הגבול שבין מציאות ובידיון.

קנאת סופרות מצייר תמונה מוחשית, מצחיקה-עצובה, של משבר כתיבה, משבר אמצע חיים נשי, והמשבר של עולם הספרות העכשווי. בכתיבה מדויקת ורגישה מספרת מאיה ערד סיפור חי, אנושי ונוגע ללב.  זהו ספר על תשוקה לכתיבה, על קנאה בין כותבים, על תסכול, צער, חמלה ומעל הכל – אהבה.