על הכריכה אמא ובת, מחובקות, וכך גם בספר, אמא ובת. הילה מגילה שהיא בהריון ולמרות שחשבה להפסיק אותו ולעבור הפלה, ההריון נמשך עקב אי הסכמתו של בעלה ונולדת ליבי. ליבי אינה מתפתחת כראוי והאבחון מעלה שהיא לוקה בשיתוק מוחין. נזכיר ששיתוק מוחין אינו מחלה גנטית, אלא הפרעה באספקת החמצן לתינוק במהלך ההריון/לידה שגורמים לנזקים בלתי הפיכים בדרגות חומרה שונות. גילוי זה גורם להכחשה גדולה עוד יותר אצל הבעל, שלא מוכן לקבל את העבודה שבתו נכה ולקשיים גדולים יותר אצל האם שמרגישה שהיא לבד בכל הסיפור הזה. סיפור זה ממוקם בעבר, בתחילה חשבתי שהדבר כך בשביל לנתק את האפשרות של חיפוש מידע באינטרנט ולמקם את העלילה בזמן שבו מידע היה פחות נגיש וכך גם קבוצות שיתוף ותמיכה, מה שמחזק את קשייה של הילה, שהיא אכן לבד לחלוטין ונעדרת תמיכה. אולם הילה מבינה שאין לה ברירה ובסופו של דב רמוצאת רופא עם יחס נחמד יותר, שאמנם אינו ממשלה אותה, אולם מאפשר לה פתח תקווה, עם הרבה השקעה וטיפול, ובעיקר ההכרה שזה המצב ואי אפשר להכחיש אותו.
אבל ייתכן שהקדמת הסיפור הראשון הוא רק לאפשר לסיפור של ליבי, המדלג שלושים שנה קדימה להיות בהווה. ליבי הצליחה להתפתח ולהתקדם, ללמוד ואפילו להתחתן, אולם כדומה לאשה השונמית, בן אין לה. היא כמהה לילד משלה, דבר המבטא עבורה שהיא אכן תהיה כמו כולם, ולא שונה ומוגבלת. חלק מסביבתה מצטרך ותמוך בשאיפה זו, וחלק מנזה לשכנעה לוותר עליה עקב הקשיים הכרוכים בה עבורה. אולם ליבי שכל חייה נאבקה, ניסתה, עברה ניתוחים רבים, ואמנם הייתה שמחה ומאושרת בחלקה, אינה מוכנה לוותר גם הפעם.
הכריכה המראה את הקשר הנשי היא של אגון שילה, הצייר האוסטרי המבטיח כל כך שמת בגיל צעיר כל כך במגפת השפעת הספרדית, דווקא כשהחל לצבור הצלחה והכרה כתלמידו של קלימט. חבל שלא היו חיסונים בזמנם. גם לא טיפולים מוצלחים במיוחד. לא לשפעת ובטח שלא לילדים עם שיתוק מוחין. מאז יש לרפואה יותר ממה להציע וגם היחס מצד הסביבה השתנה, יש יותר אפשרויות שילוב ותמיכה. חשוב גם שהסביבה תדע, תפנים ותכיל, ובוודאי שספר זה יכול לסייע בכך.
ספרה של גבאי ששון, כתוב בפשטות וברגישות, מרובה בחמלה ונעים לקריאה. הוא אינו ארוך, אך מעסיק אתה קורא במחשבות, על עצמו בסיטואציות דומות, ואם אינו מכיר כאלו, נפתח לו צוהר קטן אליהן.
גוף הדמעות
פזית גבאי ששון
שולחן כתיבה 2021
מגב הספר
גוף הדמעות הוא רומן בשני קולות, אם ובתה. הילה, נשואה ואם לשניים, מתבשרת שהיא בהיריון שלישי ומבקשת להפסיק אותו. לאחר לחצים מצד בעלה ההיריון נמשך, ומבחן האימהוּת, המאתגר ממילא, הופך מאתגר עוד יותר כשהיא מגלה שהבת שנולדה לוקה בשיתוק מוחין.
בגוף ראשון, בשפה ישירה ונוקבת, משתפת הילה את הקוראים במחשבותיה הכמוסות ביותר ומעיזה לומר בקול רם את מה שאמהות רבות פוחדות לומר: “השארתי אותה ברחמי ועכשיו עלי להישאר איתה. לכמה זמן? אף אחד לא ירצה להתחלף איתי, אף אחד לא ירצה אותה. מה יהיה אם גם אני אברח, ממש כמו בעלי שתמיד ממהר?”
מרגע לידתה של הבת, ליבי, יוצאת הילה למסע התמודדות אמיץ סביב הקושי שבגידול ילדה בעלת מוגבלויות, והקורא המתוודע לקשיים וליחסי אם-בת מורכבים, מגלה כיצד ניתן בעזרת כוחות נפש ומסירות לחלץ מן החושך אלומות של תקווה, אור ואהבה.
שלושים שנה מאוחר יותר, ליבי נאבקת בדרכה במגבלותיה הפיזיות, בכמיהה שלה לאהבה ולזוגיות, ובעיקר בצורך העז ללדת ילד משלה.
סיפורן של השתיים נקרא בעיקר כתמונת ראי, כשהאם רוצה להפסיק את ההיריון והבת מייחלת להיות אם, אך לרגעים משתכפלים הקולות, נשזרים אלה באלה ומתלכדים לכדי קול אחד; קול אישה אחת בעלת שתי הפנים החושפת באופן מטלטל את מעמקי ההוויה הנשית, מנתצת את מיתוס האימהוּת האידילית הרואה את האם כיצור מושלם, ובכך, משוחררת מכבלי אשמה, מאפשרת לידה מחדש.
No Comments