הבוהמה התל-אביבית כמרקחה. בנימין בובק, צייר, שתיין ומעשן, עצלן וגרגרן כמעט נחנק באיזה משתה לילי פרוע. כולם כבר בטוחים שהוא הולך להזדכות על הציוד, ומבחינתם עונת הציד התחילה, מי יזדכה על הירושה. למירוץ על הפרס הנחשק, דירה בתל-אביב ועוד כמה מאות אלפים בבנק וביצירות אומנות מצטרפים גם קרובים שנזכרו בבן דוד הרחוק ושכנה חטטנית המנסה לגלות דאגות אימהיות כנות. בובק לא פראייר ולמרות שהוא בטוח שהוא בריא כמו שור, הוא מחפש לעצמו יורש אחר, אולם מעשה שטן, כל ניסיונותיו נכשלים והמרדף רק הולך ומתעצם.

קרובי משפחה מעצבנים, עורכת דין מניפולטיבית, רמאים ושרלטנים, כולם מנסים לשים יד על הירושה, וכולם גם “ממש דואגים” לבובק. ובובק, אכן היה יכול להשתדל קצת יותר לשמור על בריאותו, או לפחות לשפר מעט את מצבו הגופני, אבל למות הוא עדיין לא רוצה. אלא אם זה בשביל להימנע מבירוקרטיה שהרי חתימה על טפסים ומסמכים היא עבורו עינוי וטוב מותו מחייו.

אמנם הספר מצחיק, מאד אפילו, וגם נוקב, אבל הוא גם מעורר מעט רחמים, על אנשים שבחרו בבדידות, ולמעשה הגיעו למצב שאין להם קרוב או חברים מובהקים שלהם הם יכולים לחלק את רכושם, או בכלל לדאוג מעט למה שיקרה אחרי מותם, או אפילו להרגיש מספיק קרובים אליהם בשביל לדעת שהם מעוניינים בחברה עצמה ולא בכסף. תחושת הניכור והבדידות עולה בדמויות רבות, שלא נראה שיש להן דבר מלבד אותם מפגשי שתייה ואכילה מופרזים.

שיאה של הרגשה זה מגיע לקראת סופו של הספר, בו כל אותם ציידים מגיעים עד פריז הרחוקה על מנת לנסות ולו ברגע האחרון להבטיח לעצמם נתח כלשהו בשלל. אמנם אלו הם השיאים הקומיים של העלילה אבל הקומדיה הזו מסתירה טרגדיה.

וכך פינקוס מצליח בכתיבה נהדרת, לשלב יצירה מהנה ומשעשעת עד מאד, תוך הצגת ביקורת נגד כמעט כל מי שאפשר. אנשים שרודפים אחרי הכסף (של אחרים), אנשים שהשרלטנות היא לחם חוקם, ואנשים שפרט להתהולל ולקיים “אכול ושתה כי מחר נמות” אינם עושים דבר. חבורתו ההזויה של בובק, יחד עם בובק עצמו, מזכירה את אותם צעירי דור אבוד של “וזרח השמש”, אולם אם שם עוד היה אפשר לומר כי המלחמה הטריפה אותם, הרי כאן אפילו אין אפשרות לתירוץ זה.

מגזרים אלו שפינקוס מבקר אינם זוכים לכתיבה ביקורתית מעין זו בספרות. לרוב מפרגנים להם הרבה יותר, סולחים להם, מחליקים להם ומוחלים להם על כל עוונותיהם. גם מסיבה זו, כתיבתו המושחזת והחדה היא יצירה ספרותית מרעננת ומומלצת.

החמדנים
ירמי פינקוס
כתר 2021
מגב הספר

כולנו הולכים למות; בינתיים נחיה!“

בנימין בובק, צייר נודע ושתיין מוּעד, דוהר אל מותו: כך, על כל פנים, מזהירים חבריו, שאף נותנים בו סימנים.

השמועות על הסתלקותו הקרובה מפיחות תקוות בספיחיה של בוהמה תל אביבית מרוששת. בובק הערירי נעשה לכוכב המסוחרר של מסיבת מותו ומיטלטל בין שחקניות וסופרים חסרי פרוטה, עורכי דין בוגדניים, כַּלוֹת–לרגע, דודנים רחומים ושאר ציידי ירושות. דומה שאפילו ימימה, אהובתו הצעירה, כבר לא עומדת לצידו. בשארית כוחותיו הוא משתקע ביצירתו השאפתנית והנואשת ביותר, ואולי גם האחרונה – ודרך מעשה הציור מתחקה אחר רחש הזיכרון וסוד הראייה.

החמדנים הוא רומן קומי מתוזמר לעילא; כל כולו בצילו של המוות והוא מתפקע מרוב חיים.