ספרון קצר זה, מכיל סיפור רב קסם ומשמעות, שיישאר אתכם זמן רב לאחר תום הקריאה הקצרה. מישל, מישקה בפי כולם, היא אישה ערירית שאינה יכולה להמשיך ולגור בדירתה, עקב כך שהיא צריכה השגחה וכמו כן סובלת מאפאזה, מחלה המאופיינת באובדן היכולת למצוא את המילים הנכונות בשיחה ובסופו של דבר בחוסר יכולת לתקשר.
אמנם אין לה ילדים, אולם יש לה מעין בת מאומצת, מארי, שהיא סייעה לה, אולי אפילו הצילה אותה בילדותה, וזו דואגת לה כך שאינה נשארת בודדה לחלוטין. גם ז’רום, קלינאני התקשורת שמגיע על מנת לטפל במחלתה, ובעיקר לנסות להאט אותה ככל שניתן, מתגלה כחבר וידיד.

מישקה מצרת על כך שהזמן שעומד לרשותה הולך ותם שכן יש לה עניין לא פתור מילדותה, ואנשים שהיא מעולם לא אמרה להם תודה. משימתה, ולמעשה הדבר היחידי שעוד מחזיק אותה הוא הניסיון האחרון למוצאם ולהסיר מעליה עול זה, וזאת תוך כדי “הטפת מוסר” לצעירים. לז’רום על כך שאינו מחדש את הקשר עם אביו וגם למארי, אבל על כך כבר תקראו בספר.

למרות הסוף הידוע מראש, הספר הוא אופטימי ויש ובו הרבה נחמה ותקווה, ובעיקר תזכורת על הזמן הקצר העומד לרשותנו ועל הצורך לא לדחות דברים שרצינו לעשות או להגיד לאנשים ובפרט לאנשים היקרים לנו.

רחשי תודה
דלפין דה ויגאן
מצרפתית: רמה איילון
כתר 2022
מגב הספר
מישקָה, מגיהה לשעבר בעיתון צרפתי, מרגישה כבר זמן מה שהשפה הולכת וחומקת ממנה. “שלבים ראשונים של אפאזיה,” כך הוסבר לה, אבל למישקה לא אכפת איך מכונֶה מחול המילים שבראשה. מה שחשוב לה הוא שהחיפושים אחר האנשים שהיא חבה להם את חייה לא ייפסקו עכשיו. כל רצונה הוא לומר להם מילה אחת לפני שיהיה מאוחר מדי. למישקה אין ילדים אבל יש לה את מארי, שאוהבת אותה בכל מאודה והיא אסירת תודה על כל מה שמישקה עשתה והייתה עבורה. 

אל מערכת היחסים העדינה והנוגעת ללב בין שתי הנשים הללו, שנולדו מרחק של דור זו מזו אבל התגוררו שנים באותו בניין בפריז, נכנס ז’רום, קלינאי תקשורת, שמתייצב לצד מישקה – לא רק במאבק שהיא מנהלת במילים הסוררות.  

דֶלפין דה ויגאן (‘אל מול הלילה’ ו’מבוסס על סיפור אמיתי’), הנמנית עם השורה הראשונה של הסופרות הצרפתיות העכשוויות, כותבת על החותם המלובן שמותירים מכאובי הילדות, על כוחה ויופייה של השפה ועל הנחמה שחברות ואמפתיה יכולות להציע לנו.

גירסת הדפסה