לא קל לחדש משהו בנושא השואה. כמות הספרות בנושא עצומה, ונדרשת מחשבה בכתיבה על הנושא. אפשרות נפוצה היא לבודד סיפור אחד ולהתמקד בו, שהרי כל סיפור הוא עולם ומלואו. לפעמים אלו זכרונות אישיים שכותבים בני משפחה לזכר קרוביהם. לעיתים אלו סיפורים מבוססים סיפורים אמיתיים או בהשראתם. אלו יכולים להישאר ספרים משפחתיים, להצליח בצורה נרחבת, אך לעתים (ולצערי לא נדירות) להפוך לספר שהערבוב בין הבידיון והדמיון למציאות יוצר ספגטי דביק. ספרים כמו ספרה של אדלינגטון נעשים נדירים כיום בכך שהם מצליחים גם לתת נקודת מבט חדשה על הנושא, גם להיות ספרים עיוניים, ועם זאת להיות כתובים כפרוזה. בנוסף אדלינגטון מצליחה להקיף את הנושא גם ברמת המקרו של השואה כולה, בקיצור נמרץ כמובן, וגם ברמת המיקרו, דרך כמה דמויות, אותן נכיר היכרות מעמיקה.

בתופת הגרוטסקית ששמה אושוויץ-בירנקאו, כללי ההיגיון הרגילים לא חלו, ולצד כל מה שאנחנו יודעים מתברר שפעלה גם מתפרה. מתפרה לכשעצמה אינה עניין מפתיע. יש שומרים ויש מדים, וכל סוג של עבודות שירות וניצול שאפשר להעלות על הדעת היה שם, אולם המתפרה לא עסקה רק בכך, אלא הייתה גם סלון של תפירה עילית. הוט קוטור באמצע השואה, ממנה נהנו נשות האס אס הבכירות, ובראשון הדוויג הס, רעייתו של מפקד המחנה ימח שמו וזכרו, רודולף הס.

הרעיון לעסוק באופנה בתקופת המלחמה נשמע קצת מוזר, למי יש זמן לאופנה, אבל חשוב לזכור שבגרמניה עצמה, לא ממש הרגישו את המלחמה עד שלהי שנת 1944, ונשות האס האס במחנות, שפתאום מצאו את עצמן במעמד חברתי גבוה, בהחלט אהבו להתגנדר. על חשיבות הבגדים לקיום האנושי אפשר לכתוב רבות. על המדים המבדילים בין האסירים, מדי אסירים בלויים ודקים, לעומת השומרים במדים מלאים. או על האמרה הכללית “הבגדים עושים את האדם”. נושאים אלו מוזכרים בספר, ואני רק אעיר שבגדים הם החפץ הראשון המוזכר בתנ”ך. החייט הראשון הוא הקב”ה בכבודו ובעצמו, והוא הכין לאדם וחוה כותנות עור. אכן יש פירושים רבים מה היות אותן כותנות, אבל אנו נשאר עם המשמעות הפשוטה של המילים, וההבנה שאפילו ההפרדה בין בני אדם לבעלי חיים מתחילה בבגדים ובלבוש.

בספר אנו מתוודעים לקורות חייהן של כעשרים נערות ונשים תופרות, חלקן מנוסות מאד חלקן מתחילות, ולדרך שהובילה אותן למחנה אושוויץ וממנו, בכל מיני דרכים, לסדנת התפירה, שסייעה להן לשרוד במחנה, מאחר והתנאים בה היו מעט טובים יותר. אנו נקרא על הקשרים המיוחדים בין הנשים, על חרדת המוות בכל יום ויום כאשר כל מילה, ואפילו מבע פנים, יכול להוביל לטרגדיה, ואף לאבסורד בכך, שעניין אינטימי של הלבשה, ובו יש קרבה לצורך המדידות ואף התבוננות בלקוחות לבושות חלקית, מנקודות מבטן של אסירות הכלואות כשפחות.

בנוסף, בספר סקירה כללית של מהלך השואה כולה, בצורה מרוכזת, אולם כזו המאפשרת למתעניין להמשיך לכל כיוון באמצעות מקורות והערות שוליים. לקורא הישראלי המצוי בנושא, אולי פרקים אלו לא יחדשו הרבה, אולם זיכרון השואה בחוץ לארץ הולך לאיבוד, וספר בנושא אופנה ובגדים יכול להגיע לקהלים שאין להם מושג כלל בנושא, ובכך יתרון נוסף שלו. בספר אפילו משובצים דוגמאות לבגדי נשים בגרמניה באותה תקופה, ומאותה עונה, שנלקחו מתוך מגזיני אופנה. אין להם התייחסות ישרה בספר, אולם הם באים כדי שנוכל לדמיין,בערך, מה תפרו שם, ומצאתי אותם משתלבים היטב בסיפור.

המחברת מסבירה בהקדמה מדוע, למרות שהיא כותב גם סיפורים בדיוניים, היה לה חשוב לכתוב ספר זה כספר עיון לכל דבר, ונקודה מכריעה בכך, הייתה שהיא הצליחה להגיע לאחת התופרות, ברכה ברקוביץ’, שהייתה אז בת 98, שבעים שנה אחרי האירועים, אולם עדיין מקור מעולה למידע שהיה דרוש כל כך להבאת הסיפור לאור, שמקבל נפח רב מאחר ואינו מתבסס רק על מסמכים והקלטות אלא על ראיונות שנעשו בפועל.

אדלינגטון מצליחה בספר אחד להביא גם פינה מסוימת בהיסטוריה של הביגוד והאופנה, וגם פינה מסוימת בהיסטוריה של השואה, תוך העלאת זיכרון של נשים אמיצות, חלקן הצליחו לשרוד, חלקן לא, בספר מעשיר ומעניין ומומלץ לקריאה.

התופרות מאושוויץ
לוסי אדלינגטון
מאנגלית: עופר קובר
הוצאת מטר 2023

מגב הספר
כרוניקה רבת עוצמה של הנשים שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד את השואה, כשהן תופרות בגדים יפים בסדנת אופנה יוצאת דופן שהוקמה באחד ממחנות המוות הידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה.

עשרים וחמש אסירות צעירות במחנה הריכוז אושוויץ־בירקנאו – רובן נשים ונערות יהודיות – נבחרו לעצב ולתפור בגדים אופנתיים לנשים מהעילית הנאצית בסלון אופנה שהוקם במחנה. הן קיוו שהעבודה תציל אותן מתאי הגז. את הקמת סלון האופנה – שכונה סטודיו חייטות העילית – יזמה הדוויג הס, אשתו של מפקד מחנה אושוויץ. לקוחות הסלון היו רעיותיהם של אנשי אס־אס ושומרות במחנה. התופרות שעבדו בו יצרו בגדים אלגנטיים באיכות גבוהה שלבשו באירועים חברתיים נשות אס־אס באושוויץ ורעיותיהם של בכירים נאצים בברלין.

התופרות מאושוויץ מבוסס על מקורות מגוונים – בהם ראיונות עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים בעת כתיבת הספר – ומתחקה אחר גורלן של הנשים האמיצות שעבדו בסלון האופנה של אושוויץ. הודות לקשרי משפחה וידידות הן לא רק שרדו אלא גם השתתפו בפעילות המחתרתית במחנה. ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון מגוללת את חוויותיהן יוצאות הדופן של התופרות וחושפת את מדיניות הגזל והניצול של הנאצים: את החמדנות, האכזריות ואת הצביעות של הרייך השלישי, ומציעה נקודת ראות חדשה על פרק כמעט בלתי מוכר בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.