בתור חובב נלהב של סדרת פנדורין (אם אתם לא מכירים, עזבו את הסקירה הזו ולכו ישר לעזאזל), שמחתי מאד על צאתו של הספר ה-12 בסדרה ושמו הציטוט הנודע של שייקספיר. תמונת הכריכה מציגה תיאטרון ואנחנו כבר יודעים בערך למה לצפות.

אם בכרכי הסדרה הראשונים עקבנו אחר התקדמותו של פנדורין בסולם הדרגות האזרחי, כאשר היה לנו ברור שהוא בסופו של דבר יגיע לדרגה הבכירה ביותר, הרי שבערך באמצע הדרך חל מפנה בעלילה. פנדורין נוטש את השירות הציבורי, מסתבך עם הממונים עליו (לא מפתיע) ועובר להרפתקאות פרטיות. גם כרכי הסדרה מאותה נקודה פנו לכיוונים שונים ומשונים, מהעולם החדש ועד ארץ השמש העולה. בתחילת ספרנו, זמן רב עבר מהספר הקודם הכרונולוגי בסדרה ואנו מוצאים את פנדורין מתמודד עם משבר גיל העמידה שנים מעטות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

פנדורין סובל משעמום ועייפות והוא תוהה מה הוא ולמה הוא ומה הוא עושה עם עצמו, ואיך הוא לא משתעמם ועוד כל מיני מחשבות מטופשות כמו שמאסה, משרתו הנאמן בוגד בו. כל אלו באות עקב המחשבה המטופשת ביותר והיא שהוא פתאום, כמו ילד בן 15 עתיר הורמונים, מתאהב, לאחר ששנים לא הרשה זאת לעצמו (ראו עזאזל). וזאת תוך כדי הזמנה לחקירות שונות בתיאטרון נודד עם שם סימבולי ומנהל שאפתני וצוות שחקנים רוחש מזימות אפלות.

אנו עוקבים אחרי פנדורין המבולבל, בספר שהוא כולו מחווה לתיאטרון ומצד שני פרודיה מוגזמת באופן מוגזם מדי על כל הז’אנר כולל פרודיה עצמית שמבוטאת במחזה דרמטי שפנדורין חסר הניסיון כותב תוך ימים בודדים והופך לשלאגר של מוסקבה. דווקא האנליטיות האופיינית של פנדורין שרוב הקוראים אוהבים כל כך עם הלוגיקה הדדוקציה וזה א זה ב וזה ג, הולכת לאיבוד. לא פלא, פנדורין יודע שהוא איבד ריכוז לחלוטין, עקב התאהבותו המוגזמת, אולם בשעת האמת, חוזר פנדורין הטוב והישן ומציל את המצב.
הזכרתי קודם שכרכי הסדרה תפסו כיוונים שונים. יש תאוריות שלמות סביב הנושא, בפרט זו של מחבר הסדרה בוריס אקונין (שם העט של גריגורי צ’חארטישווילי) שסיפק פרטים על פילוסופיה כלשהי של טיפוסי אנשים (סוציוניקה אם אתם ממש מתעקשים לדעת) שלכל אחד מהם נכתב ספר בסדרה. ניסיתי פעם לקשר בין הספרים לטיפוסים, ללא הצלחה רבה מדי. מצד שני יש לי חשד שדווקא בספר זה הדמויות עצמן מייצגות את 16 הטיפוסים. הייתי מציע להתעלם מהנושא, אבל בגלל האופי השונה כל כך של הספרים, שגם רמתם משתנה בהתאם, ובהחלט יש ספרים פחות מוצלחים בסדרה, כנראה שיש בתאוריות אלו משהו מעבר לשלל המחוות הגרנדיוזיות שנעשו לרוב, בעיקר לספרות המתח (לוויתן כולו מחווה לכריסטי, ומחרוזת ירקן לעשרה סופרי מתח מהעבר).

נשאר לי רק לומר את דעתי היכן הייתי ממקם את הספר הזה על הסקלה. לאחר כמה ספרים שעסקו בעבר, ביפן, ובארה”ב חזרנו למוסקבה, עברו המון שנים, פנדורין בהחלט הזדקן אבל כוחו עוד במותניו (ולשמחתו גם קצת למטה משם), אך מוחו קצת פחות חריף, ואמנם הוא לא מתפתה אחרי הרמזים המטעים הברורים מאליהם, וגם הקורא לא, אך עדיין מחמיץ כמה רמזים ברורים. אולי זה אינו הספר הטוב ביותר בסדרה, לפחות מבחינת עלילת המתח והבלש. אולם מאלו ייתכן שהיה לנו די בכמה הכרכים הראשונים וכמה אפשר עוד מאותו הדבר. דווקא בגיוון יש יתרון משלו בכך שלא ממש יודעים למה לצפות בכל פעם. בספר זה יש בו משהו מעט אחר, והוא התבוננות שונה ואולי אפילו עמוקה יותר על הנפשות, נכון שבצורה מוגזמת אבל כזו שחודרת מאחורי מסכת התיאטרון שכולנו עוטים בכל יום על עצמנו. למעשה התבוננות כזו מצויה בצורה כלשהי בכל חלקי הסדרה רק שכאן היא בולטת הרבה יותר. בכך הקסם הפנדוריני ממשיך וימשיך לשבות את קהל הקוראים הנאמנים.

כל העולם במה
בוריס אקונין
מרוסית: יגאל ליברנט
ספרי עליית הגג 2023
מגב הספר
השנה היא 1911, והבלש המהולל אראסט פטרוביץ’ פנדורין שב בתעלומה סוחפת חדשה!

לבקשת האלמנה של הסופר והמחזאי אנטון פאבלוביץ’ צ’כוב, פנדורין פותח בחקירה של סדרת מעשי רצח מסתוריים המתרחשת בתיאטרון החדשני והאופנתי “תיבת נוח”, ונאלץ למצוא את דרכו בעולם זר לו בתכלית – עולם אמנות הבמה, ונבכי נפשם של השחקניות והשחקנים המאכלסים אותו. במהלך החקירה הוא עתיד לעסוק כהרגלו בעבודת בלשות, להילחם, לפגוש חברים ותיקים, למצוא אהבה חדשה ואף להיעשות למחזאי מקורי ומצליח.

גירסת הדפסה