החלטתי להקדיש סקירה קצרה לשני קבצי סיפורים קצרים שיצאו לאחרונה. ההחלטה לכתוב עליהם במשותף היא בגלל שלמרות ששני הסופרים חיו בדור אחר, ביבשות אחרות וחוו חוויות שונות לגמרי, יש דמיון רב בין הסיפורים.

“בדידותו של הרץ…” הנותן את שמו לקובץ כולו, הוא באורך של נובלה. במרכז עלילתו, נער במוסד לעבריינים צעירים, שמנהל המוסד הציע לו תנאים משופרים אם רק יזכה באיזה מרוץ, מה שהוא מסוגל לעשות בקלות. אבל לנער, קולין סמית שמו, יש תוכניות אחרות, ועבורו הניצחון הוא משהו אחר לחלוטין. בזמן הריצה, הארוכה, יש לו הזדמנות לסקור את מהלך חייו עד להחלטתו בעניין. שאר סיפורי הקובץ עוסקים גם הם בדמויות שוליים כאלו ואחרות, דמויות קשות יום, שמנסות למצוא את מקומם, ובעיקר להשמיע איזה קול, מעבר למסת ההמונים שאליהם הם שייכים, תוך ניסיון לפרוץ קצת את עולמם, נסיונות שלרוב נוחלים כישלון.

ספרו של פנקייק, מכיל את כל סיפוריו, הוא מת בגיל צעיר, ודמויותיו דומות למדי, תושבי אזור נידח במערב וירג’יניה, שרק חולמים לצאת לשם. ניו יורק היא כמובן החלום האולטמטיבי אבל אפילו אוהיו, ולא מרכז המדינה, אלא שוליה כבר יהוו שיפור ניכר. גם הם לרוב נתקלים בעיקר בקשיים, ובחלומות שמתנפצים מול המציאות.

אלו סיפורים, על החצר האחורית של אירופה ואמריקה, ואמנם קבצי הסיפורים נכתבו לפני שנים רבות, אולם גם במדינות המפותחות ביותר, יש מקומות מוזנחים (גם בישראל) והבעיות בהן דומות למדי: עוני, מחסור, משפחות לא מתפקדות, לעתים פשע, ובעיקר הקושי לצאת משם. חלק מצליחים וחלק לא.

למעשה בימים אלו אני קורא קובץ נוסף, סיפוריו הקצרים של רוברטו בולניו, שגם לחלקם מאפיינים דומים, שמראים עד כמה נושאים אלו הם אוניברסליים, חוצי תרבויות, יבשות ושפות.

את שתי הוצאות הספרים יש להעריך על הוצאת ספרים אלו, חלק מהספרות העולמית הוותיקה אך הפחות מוכרת שזוכה לתרגומים לעברית. אלו כנראה ספרים שלא יככבו ברשימות של רבי מכר, ואולי גם לא יכסו את עלות הפקתם. הסיפור הקצר הוא סוגה בעייתית. בצירוף מקרים נוסף, אני קורא כעת גם את “אמן הסיפור הקצר” מאת מאיה ערד, שדן בדיוק בבעיות של הסוגה, כולן אכן קיימות בספרים אלו. נעיר עוד שסיפורים אלו אינם דומים לסיפורים קצרים של או הנרי למשל, בהם לרוב יש הפתעה בסוף. ברובם אין הפתעות. כמעט הכל ברור מההתחלה: הניסיון ייכשל, התקווה תתנפץ, אבל לפעמים דווקא יהיו הצלחות. הסיפורים מהווים למעשה תמונת מצב של פרק זמן קצר בחיי הדמות והקורא יבין ממנו גם את העבר וגם את העתיד.
שני הספרים, נראים לי כמעט כמשלימים אחד את השני. מאחר וגם בכל קובץ יש דמיון מה בין הסיפורים, המלצתי תהיה לשלב את שניהם, סיפור אחד בשבוע, לסירוגין מכל קובץ.

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים אלן סיליטו מאנגלית: יוסי מילוא כתר 2023	בריס דיג’יי פנקייק – סיפורים בריס דיג’יי פנקייק מאנגלית: ארז וולק עם עובד 2023
מגב הספר לאחר שנתפס בגנבה ממאפייה, קולין סמית נשלח למוסד לעבריינים צעירים באסקס שבאנגליה. הוא מתבלט שם כרץ למרחקים ארוכים, ומנהל המקום מציע לו עסקה: אם ינצח בתחרות הריצה ויוסיף כבוד למוסד, מובטח לו שייהנה משיפור משמעותי בתנאים במהלך החודשים שנותרו עד לשחרורו. קולין מבין היטב את משמעויות ההצעה ובוחר בדרך חתרנית להפגין את ניצחונה של רוחו החופשית. גם הצעירים האחרים שעליהם כותב אלן סיליטוֹ בקובץ סיפורים זה משתייכים כולם למעמד הפועלים ומוצאים את דרכם לביטוי ייחודי על רקע מציאות חייהם העגומה.   הסיפור בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, שעל שמו קרוי קובץ זה, ראה אור בשנת 1959 וזיכה את מחברו בפרס ספרותי חשוב. העיבוד הקולנועי שלו היה פורץ דרך, ובהשראתו חוברו גם יצירות מוזיקליות נודעות. קלאסיקה מודרנית זו מוגשת עתה לראשונה לקורא בתרגום לעברית.	מגב הספר הסופר האמריקאי בריס דיג’יי פנקייק מת בירייה בגיל 26, לאחר שפרסם שישה סיפורים קצרים בלבד. דמויותיו, אנשי חבל האפלצ’יה במערב וירג’יניה, מאכלסות את הסיפורים הקשוחים, המותחים, הצלולים שראו אור בספר רק לאחר מותו. הוא העניק להן, אולי לראשונה בספרות, פנים אנושיות מאוד: באדי קשה היום, הכבול אל חיי כריית פחם שאהובתו אינה יכולה לשאת; המסַפּר חסר השם של “חֶדר לַנצח”, שגדל בסדרה של בתי אומנה חסרי אהבה; הנער בּוֹ, שבעל כורחו יוצא לציד עם הגברים ששותים וחוגגים את מותה האלים של הקטינה שכולם שילמו לה עבור מין; הרוצח הסדרתי הרדוף; אוֹטי, נהג המשאית שחוזר אל המשפחה שלא הייתה שלו מעולם. ולבסוף, הוליס הצעיר, שירש את החווה המשפחתית וגם את הוריו החולים, וכמו הדמויות האחרות של פנקייק, מאפיינת אותו השאיפה התמידית לטוב, כנגד המשיכה המפתה של האפלה הפנימית. במרבית הסיפורים האלה יש רובה ויש ויסקי ויש תשוקה לשינוי, כמעט מכל סוג. עוצמת כתיבתו וסגנונו של פנקייק הועמדו בשורה אחת עם אלה של ענקי הספרות של המאה ה־20, כגון ויליאם פוקנר, ג’יימס ג’ויס ופלנרי או’קונור, וספרו היחיד נחשב היום יצירת מופת של הסיפור האמריקאי הקצר. “אני נותן את מילתי שהוא בלי ספק הסופר הטוב ביותר והכן ביותר שקראתי מימיי,” כתב עליו קורט וונגוט, “רק נדמה לי שזה כואב מדי ולא מהנה בכלל להיות עד כדי כך טוב. אני ואתם לעולם לא נדע”.

גירסת הדפסה