כילד להורים שגם אוהבי ספרות וגם דוברי גרמנית, שמו של תומאס מאן תמיד נאמר בבית ביראת כבוד, כשמו של אחד הסופרים הגדולים ביותר אי פעם. שלא כמו אנשי רוח אחרים בני התקופה, פעילותו האומנותית לא הוכתמה בשל מוצאו מאחר והיה מתנגד בולט לנאציזם, ממש מראשית עלייתו של היטלר ימ”ש לשלטון, ולא כמו סופרים אחרים שנזכרו לעשות זאת ב-1945, או לא טרחו לעשות זאת כלל. בשל כך שמחתי מאד בספר שמוקדש כולו לאיש זה.

ספרו של טויבין אינו ביוגרפיה, והמילה סאגה בגב הספר מתארת אותו היטב. הספר מתחיל בילדותו המוקדמת של מאן בליבק, ולאחר מכן בנדודיו השונים, ובתהפוכות שעברו על המשפחה, מרובת הילדים, ומרובת הבעיות. טויבין עוקב אחר האירועים בצורה כרונולוגית, אולם ההחלטה על מה לשים דגש היא שלו, תוך מילוי פערים בהמצאת שיחות ודיאלוגים במפגשים שהיו או לא היו, על סמך מקורות, מכתבים ויומנים.

מאן הוא ללא ספק איש מסקרן, נולד לאב די מנוכר, אם ססגונית וחריגה בנוף הגרמני, אח גדול שזלזל בו במשך שנים ולא ראה בו כלל סופר, ילדים שהוא עצמו די הזניח ונטיות שהוא התאמץ להסתיר. חלק גדול מספרו של טויבין, גדול מדי לטעמי, עוסק בנטיות אלו, שנשארו בעיקר בגדר פנטזיות, אולם פרצו החוצה בשלבים מוקדמים ביותר דרך יצירותיו, ובפרט “מוות בוונציה”. אמנם דמותו של גיבור הספר, אשנבך, מתבססת על מאהלר, אולם כמעט לכל קורא ברור שהנטיות והפנטסיות בספר הן כתיבה של מאן על עצמו.

מעבר למה שמובא ביצירות עצמן, עיקר הידע שלנו כיום על נטיות אלו מגיע מיומניו של מאן שכללו שפע חומרים בנושא. פרק ארוך בספר עוסק בייסורים שעברו על מאן כאשר יומניו נשארו מאחור במינכן, וחששותיו מיד יום כי הנאצים יפרסמו על כך שהסופר המנוון הוא גם פדופיל והומוסקסואל. בפועל היומנים פורסמו בשנות השבעים, שנים רבות אחר מותו של מאן ופתחו למעשה מחדש את הסאגה בצורה שהמשיכה להשפיע על המשפחה, ובעיקר על הבן הצעיר מיכאל שעסק ביומנים, ועלת סברה כי התאבדותו קשורה לתוכנם. מסקנה לכולנו – יש דברים שעדיף לא להעלות כלל על הנייר ובוודאי לא על מדיה דיגיטלית.

בתחילת הספר, מושם דגש רב על יצירתו של מאן. ברבע הראשון של הספר נסקרות יצירותיו החשובות: “בית בודנברוק”, “מוות בוונציה” ו”הר הקסמים”, כולל הנסיבות שהובילו לכתיבה של כל אחת מהן, אולם משם ואילך נושא זה שבעיני צריך להיות מרכז הספר, נהיה משני, פרט להבלחה קצרה המתארת את כתיבתו של “פאוסטוס”, אולם גם שם, בעיקר בחששות הערבוב בין הבדייה למציאות.

אפוס נוסף שלו, “יוסף ואחיו”, מוכר לאורך הספר, כתיבתו אכן ארכה שנים ארוכות, ולקורא הישראלי, או לפחות לי, לא נותר אלא להתאכזב שביקורו של מאן בארץ ישראל בשנת 1930 לא מצא כלל את דרכו לספר, כמו גם דיון בשאלה מה מושך את הסופר הגרמני החשוב ביותר בדורו, לעסוק בסאגה העתיקה הזו מהתנ”ך.

נושא נוסף שהספר מנסה להתיר בו את סבך היחסים הסבוכים בין בני המשפחה, תומס, אשתו קטיה, וששת ילדיהם השונים כל כך באופיים. הילדים בבירור מחולקים לזוגות שנולדו בהפרש קצר, ואמנם אריקה וקלאוס הבוגרים, תופסים את מרב הנפח (וגם את מרב השערוריות), אולם גם מוניקה, גולו, אליזבת ומיכאל זוכים להתייחסות נרחבת, ובעיקר נסיונותיה של קטיה להיות הגורם שמצליח איכשהו לשמור על כל הקלחת הזו בתור משפחה מתפקדת, לפעמים פחות, לפעמים עוד פחות.

נושא שפחות הכרתי והספר חידש לי הוא מערכת הקשרים הסבוכה של מאן עם הממשל האמריקאי, שהתקיימה מאחורי הקלעים, בתיווכה של אשת תקשורת בכירה. מערכת זו פעלה לרוב לטובת מאן, אולם בפוליטיקה אין מתנות חינם ולמגינת ליבו, מאן נדרש להעניק תמורה. ובסופו של דבר לאחר שביקר בגרמניה המזרחית, סר חינו בעיני השלטונות, בפרט בתקופת המקארתיזם הידועה לשמצה, מה שהיווה גורם מכריע בהחלטת המשפחה לחזור לאירופה.

הבחירה לכתוב כפרוזה, מאפשר גישה שונה לנושא הנרחב “משפחת מאן” שכן גם להיינריך ושאר אחיו של מאן תפקיד בסיפור, והתוצאה אכן משובבת למרות שכפי שציינתי, הייתי מעדיף מעט יותר עיסוק בספרות ומעט פחות בפנטזיות הלא ממומשות, למרבה המזל יש לציין, של מאן. זו אינה ביקורת על הספר, אלא טעם אישי שלי, וכל קורא ירצה להתעמק בהיבטים אחרים של אישיות זו. בחירה זו גם מציבה את הספר במקום אחר לעומת ספרי העיון שעוסקים במאן. אין כאן ניתוח מסודר של יצירתו ותהליכי כתיבה כמו גם שזו לא ביוגרפיה מסודרת. לפנינו ספר, המנסה ומצליח להעביר את “הקסם” של מאן, שכתביו גם לאחר מאה שנה חיים וחיוניים ומהווים את פסגת הספרות העולמית. קוראי מאן הוותיקים יהנו מאד מהספר ויכלו גם להיעזר בו על מנת לקשר בין יצירתו לבין חייו של מאן. למי שטרם התנסה, הספר יכול לשמש שער כניסה מצוין ליצירתו.

כמו כן אפנה לקרוא את הביקורת שלי על התרגום החדש של “הר הקסמים” (2020)

הקוסם
קולם טויבין
מאנגלית: ניצה בן ארי
שוקן 2023
מגב הספר

סאגה משפחתית מרהיבה מאת אחד הסופרים המבריקים בימינו.

תומס מאן גדל בסוף המאה התשע-עשרה במשפחת סוחרים עשירה בגרמניה, בצֵל אב שמרן ומרוחק ואם שמוצאה מברזיל. מאן הצעיר מסתיר את שאיפותיו האמנותיות מאביו ואת נטיותיו ההומוסקסואליות מכולם.

לאחר מותו המפתיע של האב מעז הנער להתמקד בכתיבה. תוך שנים ספורות הוא הופך לסופר המצליח ביותר בתקופתו ובהמשך זוכה בפרס נובל. תומס מאן כותב על עצמו: הרומן “בית בודנברוק” מבוסס על חוויות ילדותו; הנובלה “מוות בוונציה” נכתבה לאחר חופשה באיטליה, שם הוקסם מנער שפגש על החוף; “הר הקסמים” נכתב בעקבות ביקור בסנטוריום. גם על רעייתו קטיה – נערית ומבריקה, בת למשפחה יהודית עשירה – ועל אחיה התאום כתב סיפור פרובוקטיבי. כל אותה העת, כדי לשמור על שלמות המשפחה, הוא נאלץ להיאבק בתשוקותיו הכמוסות ביותר ולהתמודד עם טרגדיות משפחתיות.

כשהיטלר עולה לשלטון בני המשפחה נרדפים, נודדים בין שווייץ, צרפת וארצות הברית ונידונים לגלוּת ממושכת ולחיים ציבוריים, בניגוד לרצונם.

בסגנון שנון ומלא חן מצליח קולם טויבין לנסח תובנות מעמיקות ולחשוף את המסכות שמאחוריהן הסתתר מאן – “הקוסם”, כפי שכינו אותו ילדיו. בכישרון רב הוא מזקק דיוקן אינטימי ונוגע ללב של אמן גדול, מהגר בעל כורחו, על רקע השנים הסוערות ביותר במאה העשרים.