אתחיל את הסקירה על “מתנה וצלקת” בפרט קטן, אך צורם: השימוש במילה “שביסים”. סופרים יקרים, הגיע הזמן להניח לשפתה של השטייטל מהמאה ה-19 ולפנות אל ההווה. בעידן שבו נשים דתיות חובשות מגוון כיסויי ראש (שמחיריהם יקרים למדי) – מטפחות מסוגננות, פאות מהוקצעות , כובעים מעוצבים ואף סרטים – המונח “שביס” מרגיש אנכרוניסטי ומעיד על בורות במקרה הטוב או התנשאות במקרה הפחות טוב.

אחרי שסיימנו לפרוק את מה שהפריע, אפשר לעבור למה שכן עבד – ובראש ובראשונה: המבנה. הספר מציג שתי נובלות שחולקות תמה משותפת, וזו בחירה שמצליחה לשרת את הספר באופן יעיל. הנובלה היא סוגה שזוכה לעיתים לביקורת – וחבל. יש לה יתרונות ברורים, ובעיניי לא מעט רומנים בני זמננו היו יוצאים נשכרים אילו נכתבו בפורמט מצומצם יותר, כזה שמאלץ את הכותב להתרכז בעיקר ולוותר על התרחבות מיותרת. רומנים רבים היו נשכרים אם היו יוצאים כנובלה ולא מתנפחים בצורה חסרת טעם וריח לספרים עבי כרס המכלים את זמנם של הקוראים לריק. התפיסה כאילו נובלה היא יצירה של סופר שאינו מצליח לכתוב רומן מלא ועשיר היא שגויה בעיני. ההיפך הוא הנכון: רומן ארוך הוא לא פעם תוצאה של סופר שאינו מצליח לכתוב קצר ולעניין.

לפנינו שתי נובלות – קצרות, תמציתיות וממוקדות – שתיהן נעות סביב התמה של נתינה אולם כזו שמובילה לסיבוכים רגשיים. מיכאלה, גיבורת הנובלה הראשונה, תורמת כליה. אבל השאלה המרכזית איננה מה היא עושה – אלא מדוע. מתברר שלא מדובר במחווה טהורה של נדיבות חסרת תנאים. מיכאלה פועלת ממניע שאפשר להבין ואף להזדהות איתו: בגיל שבו היא כבר השלימה עם כך שלא תהפוך לאם, היא תופסת את תרומת הכליה כמעשה של הולדה – דרך עקיפה אך משמעותית להשאיר חותם, לקשור את חייה בילד או ילדה שיגדלו עם חלק ממנה.

אפשר היה לדמיין תרחיש שבו זה מצליח – מיכאלה משתלבת באופן מרוחק אך נוכח בחיי המשפחה, מעין “דודה רחוקה”, כזו שמזמינים אותה לאירועים משמעותיים – לחתונה, לברית או לבריתה. אבל הכמיהה שלה מתעקמת לכיוון אובססיבי, ובמקום חיבור – נוצרת פלישה. הגבולות מיטשטשים ובסופו של דבר, זו מיכאלה שנפגעת מההתנהגות שלה.

הנובלה השנייה מציבה במרכזה את רענן, עורך דין בשנות הארבעים, שמתנדב בהוספיס. גם כאן נדמה כי מדובר באקט של נתינה, אבל שוב – הסיפור מורכב יותר. רענן אינו איש אמונה, אך ההתנדבות הזו מתוארת כמעין התחייבות – עסקה שקטה שכרת עם אלוהים, או אולי עם עצמו. ומאחר שהוא עורך דין, התחייבות היא התחייבות – גם כשהיא לא כתובה.

רענן מלווה משפחה ברגעים הקשים ביותר – כאשר אם המשפחה, בתום עשרות שנות נישואין, מתקרבת לסוף חייה. בתוך כל זה, חוויית הנתינה של רענן מתנגשת עם הבדידות האישית שלו: הוא עצמו לא הצליח להקים משפחה, ואמנם יש לו בת זוג אבל מצבו של הקשר לא ברור. בת זוגו סולדת מההתנדבות שלו בהוספיס, והדבר משליך על כל מערכת היחסים שלהם. המפגש הזה – בין חיים שמתפוגגים באהבה ארוכת שנים לבין חיים שלא הצליחו להתרקם כלל – יוצר מטען רגשי שקט, כמעט מרומז, אך נוכח מאוד, שמגיע לקתרזיס בגילוי מפתיע בסוף הנובלה.

שתי הנובלות פועלות בחלל אחד של חקירת הנתינה, והאפשרות לגעת בזולת בדרכים לכארוה הפוכות: היא בתרומת איבר שיציל חיים, הוא בליווי של נפרדים מהחיים. אך מאחורי המחוות הללו לא עומדת רק נדיבות – עומד גם חֶסֶר. שניהם פועלים מתוך תחושת החמצה . לא תמיד הנתינה מקרבת – לעיתים היא מרחיקה, לעיתים היא מותירה את הנותן פגוע, בודד, ושואל את עצמו אם מה שעשה – היה אכן מעשה של חסד, או אולי ניסיון נואש להשיג משהו אחר לגמרי.

מה בעצם רוצה נוימן לומר על נתינה ואלטרואיזם נשאר כחידה בעיני. גם כאשר יש נתינה יכולים להיות לכך מניעים אישיים, לא בהכרח הדבר רע. אולי צריך מידה מסוימת של טוב טעם. אני נזכר באירוע בו לחץ ציבורי ושל תורמים אחרים גרם לכך שסמי עופר לא יתרום תרומה גדולה למדי למוזיאון תל אביב. דרישתו של עופר הייתה שכל המוזיאון ולא רק האגף החדש ייקרא על שמו. לציבור זו הייתה נראית מגלומניות יתר, ולמשפחת יגלום, שחלק ניכר מאוספי המוזיאון הוא תרומה שלה וערכו גבוה בהרבה מסכום התרומה של עופר גם היה מה לומר בנושא. תרומתו של עופר נדחתה, אולם לא לדאוג, אותו סכום, רק בלירות שטרלינג ולא בשקלים, נתרם למוזיאון הימי בגריניץ’ לונדון.

נוימן לא מנסה לטעון שאין אלטרואיזם ללא תמורה כלל. וודאי שבתחום של תרומות כליה יש כזה והוא די ייחודי למדינת ישראל, וכך גם תרומות דם שנעשות אך ורק מתוך מטרה שמישהו אחר יכול לחיות ועוד שלל דוגמאות. אבל נוימן מביא דוגמאות שבהם לתרומה עצמה יש דווקא השפעה שלילית על התורם, בין אם רואים בו איש שעשה מעשה נאצל וקשה להיות לידו, ובין אם רואים בו איש הקרוב מדי למוות וגם בכך לא רוצים להיות לידו.
בחירה זו – להראות את המתנה יחד עם הצלקת שהיא גורמת, הן הפיזית והן הנפשית – היא בחירה מעמיקה ומורכבת. כל קורא יכול להסיק מסקנה משלו על משמעות הנתינה: האם זהו מעשה של גבורת רוח או שמא רק הדרך של הדמויות להתמודד עם חסכים פנימיים? כמובן שאין תשובה חד משמעית והדבר נמצא איפשהו בין שני קטבים אלו עם נטייה כזו או אחרת. לפחות הסמקנה שלי שכל מעשה של תרומה או נתינה יש לעשות בחפץ לב, ובלי לצפות לתמורה ודבר זה גם מופיע במקורות במסכת אבות: ” אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס”

מתנה וצלקת
אודי נוימן
עם עובד 2025

מגב הספר
שנים חייתה מיכאלה לבדה, עד שצץ בראשה רעיון נועז שאולי יגאל אותה משיממון חייה. ילדים אין לה, כל ניסיונותיה להרות מגדי לא צלחו, ולגדי כבר יש אישה חדשה; אבל אולי ישתנה הכול אם רק תמצא ילד או נער שיקבל ממנה את הדבר שהוא הכי נזקק לו? כל מי שמכיר אותה מופתע מהחלטתה לתרום פתאום כליה (מעולם לא הצטיירה כנדיבה), אבל היא נחושה בדעתה לעשות זאת. אט־אט היא נקשרת לנער שתרמה לו איבר מגופה – נער מתבגר נגן קונטרבס – ואיש אינו משער כיצד יסתיים הקשר הזה.
זה מול זה מועמדים בנובלה השנייה שני זוגות, האחד צעיר והאחר קשיש: עורך דין ובת זוגו שעדיין אינם יודעים אם ימשיכו לחיות יחד, וכנגדם זוג ותיק שחוגג את חתונת הזהב שלו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. כשהכלה הקשישה מבקשת בקשה אחרונה נלווה אליה עורך הדין לנסיעה דרומה – אל קיבוץ רחוק שמעולם לא היה בו. הוא אינו מעלה על דעתו לרגע שמה שיתגלה שם על נישואיה יהפוך את תמונת עולמו.

שתי נובלות מרשימות מפרי עטו של אודי נוימן, שממקם את גיבוריו בדיוק בפער שבין כוונה יפה, נאצלת, ובין מציאות חייהם הרחוקה ממנה. בחריפות חסרת פניות אבל גם בחמלה רבה מתגלים כאן זה אחר זה צדדיה המרתקים של נפש האדם.