ספרה החדש של אולה טוקרצ’וק הוא חידתי ומיסתורי. המסתורין מתחיל עוד משם הספר. הייתי צריך לחפש ברשת מהן האמפוזות, ומידע בעברית כמעט ואין. אלו הן ישויות משולי המיתולוגיה היוונית, שהוזכרו במעט יצירות בלבד והתיאור שלהן מעורפל. מעין ישנות משנות צורה, לרוב נשיות, על רגל אחת ומפעם לפעם יש להן מנהג לבתר גברים צעירים. לאור כל זאת כותרת המשנה של הספר המזכירה סיפור אימה, כבר מובנת יותר.

טוקרצ’וק כותבת על גבר צעיר, עם השם הבלתי נסבל עבור הקורא הישראלי – מייצ’יסלב וויניץ’, המגיע לבית מרפא לחולי שחפת בראשית המאה העשרים. מאחר ואין מקום בבית המרפא הוא מתאכסן בפונדק סמוך המארח עוד כמה חולים, כולם גברים, לכולם יש סודות והמקום היפה והשליו השרוי בטבע, טומן בחובו גם סכנות. האמפוזות עצמן נוכחות מהפתיחה. הן המספרות יודעות הכל, אבל בהחלט לא אמינות. טוקרצ’וק כתבה את ספרה כסיפור מחדש של “הר הקסמים“, אבל מטרותיה שונות לחלוטין. ספרה קצר בהרבה וממוקד בהרבה, והנושא שמעסיק אותה הוא תפסיות גבריות על מקומן של נשים בעולם לאורך הדורות. בספר, נשים בקושי נוכחות, ובוודאי שלא נשמעות. אחת מהן נמצאת מתה מיד בתחילת הסיפור. התאבדות. או שלא? גם בבית הקברות הסמוך יש תופעה מוזרה ומטרידה.

כמו בהר הקסמים, גיבורי הספר, מנהלים שיחות על נושאים ברומו של עולם. וויניץ’ ינסה להקשיב וללמוד, אולם כמעט תמיד ומהר מאד, השיחות יגיעו לענייני נשים ויאזכרו דעות שאכן רווחו לפני מאה שנה, ולפחות לפי טוקרצ’וק גם היום. בעיני לפחות, התמקדות זו היא חיסרון משתי סיבות. הראשונה היא שהדעות חזורת על עצמן. ההבהרה בסוף הספר (אותה קראתי מיד בהתחלה), שדעות אלו נאמרו מפי רשימה ארוכה של אנשים, מעקרת במעט את כוחו הספרותי של הספר והופכת אותו למעין מניפסט. בנוסף, לא כל דעה ישנה נושנה כזו היא מיזוגנית. זו מילה חזקה מאד, ואני בספק אם אותם אישים שנאו נשים, מאן עצמו בוודאי לא שנא נשים. אפשר היה להשתמש במילה שובניזם, אפשר היה להשתמש בפטריארכליזם. הסיבה השנייה, היא שהן תופסות מרחב גדול מדי ולא מאפשרות לשמוע גם דעות על הנושאים האחרים מהם התחילה השיחה, שיכולים להיות מעניינים לא פחות, על רקע השונות של הדמויות. אולי דווקא גם בכך יש אמירה של טוקרצ’וק שכל הגברים אותו דבר. איני יודע.

למרות שלטעמי טורצ’וק מעט הגזימה בהתמקדות הספציפית הזו, כנראה הנקודה מאד חשובה לה, מצאתי הרבה עניין בספר ולכן אני יכול להמליץ. טוקרצ’וק מעמידה יצירה ייחודית עם טיפול ספרותי מיוחד, שיש בה עניין רב ולמרות מיקום העלילה לפני מאה שנה, רלוונטיות לזמננו. לא הכנתי השוואה מלאה להר הקסמים, אולם אפשר למצוא קווי דימיון רבים, גם בדמויות השונות, גם באירועים השונים, ואפילו בחלק משמות הפרקים. גם בסופו של הר הקסמים לא ברור לנו מה עלה בגורלו של קסטרופ, ושאלה דומה תישאר פתוחה גם בסיום ספר זה. הר הקסמים האפל נמצא תמיד ברקע, מעין גיבור של הסיפור, וכאן האמפוזות יעברו מהרקע לקדמת הבמה בסופו של הספר, שחלקו צפוי וחלקו מפתיע מאד. הסודות השונים, של האזור כולו, של בעל הפונדק ועוזרו, וגם של וויניץ’ יתגלו בקרשנדו עצום המהווה את שיא הספר, הלוא הוא אותו “נשף” שהובטח לנו מן הפתיחה כולה.

נשף האמפוזות – סיפור אימה בבית מרפא
אולגה טוקרצ’וק
מפולנית: מרים בורנשטיין
אחוזת בית 2025

בספטמבר 1913 מגיע מייצ’יסלב ווֹיניץ’, סטודנט צעיר מלבוב, אל הכפר המקסים גרברסדורף שבשלזיה. בגרברסדורף שוכן בית מרפא הידוע בטיפול במחלות “חזה ולוע”, ומייצ’יסלב וויניץ’ הצעיר מקווה ששיטות הטיפול החדשניות שהמקום מציע יצליחו לרפא אותו. בפנסיון לגברים שבו הוא שוהה בין טיפולים,פוגש וויניץ’ מטופלים נוספים מאזורים אחרים באירופה. הם נוהגים לשתות יחדיו אלכוהול מקומי, לשוחח ללא לאות על ענייני השעה ולדון בשאלות ברומו של עולם: האם איום מלחמה מרחף מעל אירופה? האם שדים קיימים? האם מתוך קריאת טקסט ניתן לדעת מי כתב אותו – גבר או אישה?

אך שאלות נוספות מעסיקות את דיירי הפנסיון. וויניץ’ נחשף לאירועים מחרידים המתרחשים בהרים סביב הכפר ומערערים את שלוות המקומיים. דיירי הפנסיון חשים שמישהו צופה בהם ומנסה לפלוש לעולמם. אף שוויניץ’ עסוק בהסתרת סודות משלו, המסתורין והאימה סוחפים ומרתקים אותו. הוא מנסה לגלות מה עומד מאחורי האירועים הטרגיים ומהם הכוחות המסתוריים המניעים אותם. אלא שהקורבן הבא כבר נבחר.

מאה שנים לאחר “הר הקסמים”, אולגה טוקרצ’וק מבקרת במחוזותיו של תומאס מאן, מניחה גם היא את הגיבור שלה בבית מרפא, ומספרת סיפור משלה שעומד בפני עצמו. בעלילה מרתקת המשלבת אימה, קומדיה, אגדות עם, ומשל על גבריות פצועה ורעילה,טוקרצ’וק חושפת ב”נשף האֶמפּוּזוֹת” אמיתות על העולם שחמקו מאיתנו, או כאלה שהעדפנו שלא להישיר אליהן מבט.