אנחנו כבר בספר ה-14 בסדרת פנדורין האהובה עלי כל כך (ראו כאן סקירה על הספר הקודם וממנו אפשר להתקדם אחורה, אבל מי שכלל אינו מכיר את הסדרה, ותמיהה גדולה איך יש מישהו כזה עדיין, צריך להתחיל ישר מהספר עזאזל) והיא מתקרבת לסיומה בתרגום העברי. כתבתי כל כך הרבה על הסדרה ועל אקונין, שמו הספרותי של גריגורי שלבוביץ’ צ’חארטישוויל כך שלא יהיה מנוס מחזרתיות.

ספר זה קודם ל-“עיר השחורה” שהיה מספר 13 בסדרה ומספר לנו על קורותיו של פנדורין בכמה שנים שהוא קצת נעלם מהשטח. לא פלא, בסיפור הראשון בקובץ (שתופס יותר ממחצית הספר) פנדורין מחפש זהב באמצעות שכלול טכנולוגי – צוללת, ונקלע למארג סבוך של מזימות בינלאומיות המשלבות מעצמות שונות וארגונים חשאיים. פנדורין נאלץ להציל את המצב. הסיפור הוא פנדורין קלאסי ומתאים את עצמו לסגנון הכל כך אהוב של הסדרה אבל עלי לציין שפתרון העניין כולו הגיע בצורה מאכזבת מעט, כאילו היינו בפרק בסדרה המצוירת והאיכותית עד מאד “פיניאס ופרב” ומי שמכיר את הסדרה כבר יבין.

הסיפור השני לוקח אותנו למעמקי רוסיה, במקומות שכל אחד עושה חוק לעצמו, ובו פנדורין נחוש לפתור את תעלומת רציחתה של אהובתו לשעבר. אמנם איש לא ביקש זאת ממנו, וכמובן שגם אין לו סיוע במלאכתו, כאשר הוא דורך במקומות בהם החוק והסדר מצויים בידי בעלי הזרוע, אולם לא איש כפנדורין יחשוש ממשהו.

בסיפור השלישי פנדורין נקלע באקראי לשוד רכבות אלים וברוטלי שהולך ומסתבך ונהיה עוד יותר אלים וברוטלי (בהמשלה להיסטוריה עצמה) מאחר ואנו כבר בשנת 1912, הפרשייה מתגלה לקוראים, אם כי לא לבלש בזמן אמת, ככזו בעלת השלכות הרות גורל לרוסיה ולעולם כולו. כאשר פנדורין, לצערו ולצערנו, אולם לא היה אפשרי אחרת, מפספס הזדמנות פז לשנות את ההיסטוריה העולמית בגלל חוסר יכולות להבחין בין עיקר לתפל. סיפור זה וסיומו מתקשרים גם לסוף הספר הקודם בו חשכת מלחמת העולם הראשונה כבר בפתח ופנדורין משוכנע שהוא יכול למנוע אותה, אך כמובן שאינו מצליח בכך.

הספר מצליח לסגור פערים בשאלה שהייתה קיימת בספר האחרון, לאן נעלם פנדורין, שאלה שהופיעה כמה פעמים במהלך הסדרה, בה ספרים יצאו שלא לפי סדר הזמנים הכרונולגי, ונראה שגם בזה יש קסם מסוים, כאשר אנו נעים קדימה ואחורה בזמן. אם תזכרו שבסוף הספר הקודם, פנדורין בעצם מת, לכאורה, הרי שכך הסופר גם מצליח למשוך זמן, עד שייאלץ להתקדם קדימה בעלילה ולראות איך הוא יוצא מהבוץ שהכניס את עצמו לתוכו. בנוסף, ספר זה מגוון ומשלב גם את חידושי הטכנולוגיה, שפנדורין מרבה מאד להשתמש בהם, חוזר עוד יותר לעבר הרחוק, וגם נותן הקשרים להיסטוריה עצמה של אותה תקופה, ברוח הסדרה שתמיד השתלבה במאורעות התקופה. כרגיל ההערות של יגאל ליברנט במהלך הספר, שמרחיבות לנו על התרבות, האנשים וההיסטוריה עוזרות מאד להבנת הסיפור.

כפי שכתבתי, נשאר ספר אחד אחרון. הסדרה תוכננה מראש ל-16 ספרים ואחד מהםלא יתורגם וגם על כך כתבנו באחת הסקירות הקודמות. אני נאמן לדעתי שכדאי לחכות לתרגום העברי, בוודאי למי שאינו יודע רוסית. אולי עכשיו אפשר להתחיל לחשוב על השאלה, מה עושים הלאה? יש לאקונין סדרות נוספות, ויש נקודות חיבור מעטות ביניהן, אבל אלו לא תרוגמו כלל לעברית, יש סדרה טלוויזיונית על פנדורין, אבל רק מלהסתכל על התמונה שלה, ברור שהיא תהיה מאכזבת. אשמח לרעיונות. ושוב, אם איכשהו לא קראתם את ספרי הסדרה, לכו מיד למצוא את הספר הראשון – עזאזל.

כדור המים
בוריס אקונין
מרוסית: יגאל ליברנט
ספרי עליית הגג 2026
מגב הספר
שלוש נובלות, שלוש תעלומות, ובלש אחד שאי אפשר לעצור. אראסט פנדורין נכנס אל המאה ה־20 בסידרה של עלילות מסחררות המציגות את הרפתקאותיו של הבלש בין השנים 1903–1912.

בנובלה הראשונה, “הרפתקה טכנוקרטית”, כאשר היבשה כבר צפופה ורועשת מדי עבורו, אראסט פנדורין מוצא מקלט במקום היחיד שעדיין שולטת בו הדממה: מצולות האוקיינוס. בצוללת משוכללת פרי פיתוחו הוא יורד למעמקים בחיפוש אחר אוצר אבוד, אך נאלץ לבסוף להתמודד עם מטורף המבקש להקים אוטופיה תת־ימית מסוכנת.

ב“הרפתקה נוסטלגית” פנדורין חוזר אל היבשה ונשאב לחקירת רצח אכזרי של אם מנזר מרוחק. חייו האישיים והמקצועיים של הבלש מתנגשים בעוצמה, והוא חייב לשמור על קור רוח כדי לפתור את התעלומה — מה גם שהקורבן היא אהובתו לשעבר.

וב“הרפתקה אידיוטית”, הנובלה החותמת את הטרילוגיה, הקצב כבר פראי כמו התקופה עצמה. ביום האחרון של שנת 1912 מתרחש רצח עקוב מדם ברכבת בפולין. פנדורין רודף אחרי הפושע האכזרי ברחבי הארץ עד לעיר העתיקה קרקוב, שם מגיע הסיפור לשיא מפתיע ומטלטל…

בספר הארבעה־עשר והלפני אחרון בסידרת “תיבת פנדורין”, בוריס אקונין מצליח לעשות את הבלתי יאומן: לשמר את הקסם של גיבורו גם בלב המערבולת המאיימת של המודרנה.