סיפור המלחמה הראשונה של ארצות הברית העצמאית נשכח כמעט לחלוטין, אולם הרלוונטיות שלו למציאות, שלא הייתה ידועה למחברים בזמן כתיבת הספר, מפתיעה. בראשית המאה ה-19 הפירטיות במערב הים התיכון הייה תופעה נפוצה וכך גם שיעבוד אנשים לעבדות. אירופאים ממזרח ומערב, אמריקאים, וכל מי שמדינות שהיום הן מרוקו, אלג’יר טוניסיה ולוב, הצליחו לשים עליהם את ידיהם נהיו עבדים בתנאים שנעו בין גרועים לנוראיים. התופעה המכוערת הזו של עבדות ושיעבוד מעולם לא הייתה מוגבלת לעם אחד או לגזע אחד, לצערנו היא נמשכת בצורות כאלו ואחרות עד היום.
ארצות הברית הייתה תלויה בסחר חופשי כדי להתחיל להפוך למעצמה שהיא היום, הפירטים סגרו את נתיבי הסחר ודרשו כופר ושוחד בסכומי עתק. נשמע מוכר, נכון? הפירטים לא היו אנשים פרטיים, הם היו שליחי המושלים (זה נכון גם לפירטים בריטיים וספרדים שפעלו תמיד בשירות הכתר שלה) במדינות צפון אפריקה ולכל מושל דרישות מטורללות משלו.
שנים עברו, אמריקאים נרקבו בתנאי עבדות, עד שג’פרסון התמנה לנשיא והחליט לשים סוף לתופעה (למרות שבאמריקה עצמה הייתה עבדות ומה ההבדל) ולשם כך לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה. מלחמה לא פשוטה, הרחק מהבית, ללא אמצעי תקשורות לקבלת עדכונים וידיעות, וגם בנחיתות כוחות, לארצות הברית כלל לא היה צי והיה צריך לבנות אותו מחדש.

הספר מתאר את האירועים שלקחו שנים רבות, והיו בהם מורדות ונפילות, אולם בין השורות, אנו מגלים תופעה שממשיכה עד ימינו, מדינות אירופה מעדיפות לשלם לציר הרשע ולא לצאת למלחמה. זה היה נכון אז, זה היה נכון לפני מלחמת העולם השנייה, וזה נכון גם היום.
ההיסטוריה הפרוגרסבית על כובש ומדכא צריכה להשתנות מעט לאחר קריאת ספרים כגון אלו. תושבי צפון אפריקה, אינם נדכאים חלכאים ומסכנים אלא היו אנשי זרוע אלימים, כובשים ומתעללים בעצמם, אולם אני לא רואה איך ספר אחד בודד מצליח לשנות משהו בסנטימנט העולמי, אבל זו גם התחלה.
כך שספר זה מועיל בעיני בעיקר בתמונה הרחבה שהוא מציג, ההקשרים שחלקם (כמו הפלישה הצרפתית לאלג’יריה שהייתה צעד בלתי נמנע לאור הפירטיות של מדינה זו) נעלמו כליל מהשיח. קוראים שיותר מתעניינים בפרטים, ימצאו שפע רב בתיאורים מדוויקים יותר של הספינות, הקרבות והקורבנות, אולם גם מי שרואה בהם גודש, ימצא תועלת רבה מהמסגרת הגלובלית שהוא נותן על התקופה, שלכאורה לפני מאתיים שנה ובפועל, כמו בימינוץ

תומאס ג’פרסון והפירטים של טריפולי
בריאן קילמיד, דון ייגר
מאנגלית:
כתר 2026
מגב הספר
כשתומאס ג’פרסון נבחר לנשיא ב־1801, אמריקה הייתה שקועה בחובות, וכלכלתה וכבודה היו רמוסים. פיראטים מהחוף הברברי של צפון אפריקה לכדו כדרך שגרה אוניות סוחר אמריקאיות, שבו את מלחיהן כעבדים, ודרשו כופר ותשלום דמי מעבר הרבה מעבר למה שהמדינה הצעירה יכלה להרשות לעצמה.

במשך חמש־עשרה שנה אמריקה ניסתה לעבוד עם ארבע המדינות המוסלמיות (טריפולי, תוניס, אלג’יר ומרוקו) בניסיון להתמודד עם הפיראטים, אבל משא ומתן התברר כמשימה בלתי אפשרית. משנוכח כי הגיע הזמן להתנגד להפחדה, החליט ג’פרסון לפעול מחוץ למסגרת הדיפלומטית. הוא שלח את צי ארה”ב והנחתים להטיל הסגר על טריפולי – לפתוח במלחמה הברברית הראשונה ולקחת את אמריקה למסע שלה אל מעמדה העתידי כמעצמת־על.

מעטים זוכרים היום את הגברים האלה והגיבורים האחרים שבהשראתם נכתב ההמנון של חיל הנחתים. “מאולמות מונטזומה ועד חופי טריפולי / אנו נלחמים את מלחמות מולדתנו באוויר וביבשה ובים.” בספר תומאס ג’פרסון והפיראטים של טריפולי מתוארת שוב המלחמה הנשכחת ששינתה את ההיסטוריה של אמריקה בדרמה מהחיים על תככים, גבורה וקרבות ימיים.

גירסת הדפסה