מאיר עוזיאל מוכר ככותב טורים בעיתון, חלקם סאטירים (שיפודים) חלקם על אהבה (פינת השלולית). נראה שברומן החדש שלו -“איש הישר בעיניו” הוא נתן את כל מה שיש ובשיא העוצמה. העלילה ממוקמת בשלהי תקופת השופטים, ולמעשה בסוף ימיו של שמואל הנביא, אולם לא ברור אם זו עלילה היסטורית בלבוש מודרני, או שמא, כפי שהקורא חושד לאיטו, עלילה עכשווית בלבוש ישן או אולי שילוב וערבוב מוזר כלשהו של השתיים. הספר מתאר את המהלכים המובילים להמלכת מלך בישראל, מהלכים שהתחילו במחתרת ופרצו והתעצמו עד המלכת שאול. הספר הוא שילוב של סאטירה, פארודיה, פארסה, קומדיה וגם טרגדיה, כאשר יש להניח שרוב הקוראים ידעו לאיזה כיוון חיצי הסאטירה מכוונים כבר בתחילת הסיפור, אולם גם מי שמפספס את הרמזים מגלה זאת בסופו של דבר. אבל עוזיאל אינו כותב רק סאטירה פוליטית אלא גם עצות בעניני אהבה, וברומן עצמו שזור סיפור אהבה עדין ויפה. הביטוי איש הישר בעיניו יעשה הוא בוודאי ביטוי שלילי בספר שופטים, שהוביל לפרשיות מכוערות וקשות כדוגמת פסל מיכה ובעיקר המעשה הנורא בפילגש בגבעה שהסתיים במלחמת אחים ובכמעט הכחדה של שבט בנימין, אולם דווקא אצל עוזיאל אירועים אלו נעלמו להם (או מוזכרים בצורות מרומזות), והתקופה מתוארת כ-“אלו היו ימים נפלאים…”. התורה דווקא אינה אוסרת על המלכת מלך, למעשה פרשייה שלמה בתורה עוסקת הנושא משפט…