קשה למצוא את המקום הנכון להתחיל ממנו את הסקירה על הספר “גחליליות” של גילית חומסקי. אולי נתחיל מזה, שבכל משפט בספר ניכר שחיברה אותו משוררת, שכן רק משוררים יכולם לתת תשומת לב לכל מילה ומילה ולהשתמש בניואנסים זעירים בצורה מושכלת כל כך. למשל, שם הספר מכיל בתוכו את שמה של הסופרת, וגחלילית בסיפור היא ההיפך מטרמיט, שני חרקים המבטאים מצבי רוח מנוגדים, אולם שניהם דווקא כלל אינם מינים השוכנים בארץ ובעוד הטרמיט אוכל העצים, הגחלילית מפיצה את האור הזעיר והעדין במעופה. הספר מספר את קורותיה של ילדה בעיר ששמה אינו מוזכר ולו פעם אחת אולם ברור שהיא בני ברק (עוד כמה דברים בספר אינם מוזכרים בשמים, אולם הזיהוי שלהם פשוט למדי), בימים שעוד היה בה ציבור דתי-לאומי גדול. אבל הספר עוסק בעוד נושאים וקונפליקטים: בין דתיים לחרדים, דתיים לחילוניים, אשכנזים לספרדים, ילדים לילדות, נערים לנערות, מתבגרים למבוגרים, קרייריסטים לאידאליסטים ועוד אך בעיקר את אובדן התמימות הילדותית הנמשכת הרחק עד גיל השלושים.. דרך שלל דמויות ואריגת סיפור הנע מן העבר הקרוב לעבר הרחוק הלוך ושוב, כאשר פערים נפתחים ומתמלאים להם לאיטם, ארגה גילית סיפור על יפעה, שהתייתמה בגיל צעיר ועברה לגור אצל דודה ודודתה וחייה שהשתנו מאותה נקודה, וכל אחד מאחיה (ולאחר מכן גם מחברותיה) הלך לכיוון שונה מעטמשם ובעיקר על…