ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ישנן כמה דרכים בהן אפשר להתייחס לספר “כולם נשא הרוח”. תושבי “מעלה חשמונאי”, הישוב המתואר בספר בוודאי יגידו: “הנה אחד שהוריד את הכיפה ונהיה שמאלן ועכשיו מלכלך על כולנו (אין לי שמץ של מושג אם הסופר הוריד את הכיפה ומה דעותיו הפוליטיות)”, אנשי תל-אביב (כמושג, לא בפועל) ישמחו ויאמרו “הנה סופסוף קם מישהו אמיץ וכתב מה באמת קורה במקומות הזוועתיים האלו, שמישהו כבר יעצור את ההזויים האלו”. הסופר קצת מביא התייחסות פשטנית כזו על עצמו, מאחר ולא מעט דמויות בספר הן סטראוטיפיות ושטוחות, והקורא יצטרך להתאמץ ולא ליפול לבור פשטני זה. בימינו, בקשת מאמץ כלשהי מהקורא אינה דבר של מה בכך. תחילת הסיפור נותנת לנו את המסגרת שהיא אכן ייחודית לדרים ביהודה ושומרון. כבר כילד אתה צריך להתמודד עם המציאות הקשה שבדרך הביתה יכול להיות שיזרקו עליך אבנים (לא נעים), בקבוקי תבערה (נקווה לטוב) או ירו עליך (ותהפוך, כמו ארז, לה’ יקום דמו). זו נקודת המוצא של הסיפור וממנה העלילה מתגלגלת. משה גם ככה חריג בישוב. הם משפחה ספרדית בישוב שרובם אשכנזים, הם משפחה עם שני ילדים בלבד, אבל הכי “גרוע” הוא שהאם, לאחר פציעתה בפיגוע, במקום להפך לקנאית, מגלה נטיות “שמאלה” ואף מנסה לעורר מודעות לנושא בתחומי הישוב. גם זיקתה לדת פוחתת מעט דבר המתבטא בהורדת כיסוי הראש, נושא שכמובן הופך לשיחת…

הספר הדרך לעין חרוד יוצא בהוצאה מחודשת. האם הדיסטופיה המתארת השתלטות צבאית על ישראל על ידי כת ימנית חילונית פנאטית  רלוונטי ל-2016 כפי שהיה לפני שלושים שנה עת יצא לאור לראשונה? ייתכן. הדיסטופיה כמובן מופרכת לחלוטין, כאז כן היום, אבל משמשת תפאורה לקינן. מה בדיוק קינן רצה להגיד, קשה לי לדעת, בטח לא בקריאה עכשווית של הספר שכבר עבר עיבודים לקולנוע ולבמה, וגם את הספר עצמו אפשר לקחת לכמה כיוונים. אבל מהכיוון הפוליטי שלו, כיוון שלוקח את קינן עצמו 180 מעלות, אי אפשר שלא להבין. קינן לא מצטער ולא מתנצל על מה שהיה בתש”ח או 1948, תבחרו אתם איך לקרוא לשנה ההיא, כי, לפי קינן, “לא הייתה ברירה”. אני לא בטוח שזו הסיבה, בוודאי לא העילה, אך גם אם נסכים שלא הייתה ברירה, אשאיר את הסקירה הזו בשאלה משלי, עליה אין לי תשובה ברורה, ואולי התשובה משתנה מפעם לפעם: “והיום, יש ברירה”? הדרך לעין חרוד עמוס קינן עם עובד 2016 (הוצאה מחודשת, הוצא לראשונה 1984) מגב הספר חשבתי על השיר היפה הזה, “הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה”. עין חרוד, דרך אגב, אינה קבוצה והיתה בשעתו קיבוץ אחד שלם, והיום, לאחר הפילוג שהיה בזמנו, היא שני קיבוצים שלמים. לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד…

הרומן מתרחש “על רקע התמורות הדרמטיות בצ׳ילה של שנות השבעים והשמונים”. נעצרתי. מה אני יודע על צ’ילה בשנים אלו? לא הרבה. אוגוסטו פינושה, הגנרל שהשתלט על המדינה כפי שהיה אז ברבות ממדינות אמריקה והפארסה שהייתה סביב משפטו. “העלמה והמוות” -מחזה (וסרט) נהדר של דורפמן עם הקשר הברור לשיר העם הגרמני אותו הלחין שוברט לרביעית מיתרים (שמכונה “המוות והעלמה”. שם המחזה שונה על מנת להבדיל בין השניים שכן בלעז השם זהה). ומה עוד? נאמץ עוד את הזיכרון, היה איזה סרט על משורר גולה, שגם זכה בנובל…. כן, פאבלו נרודה (מוזכר בספר) בסרט הדוור, לא ממש קשור לתקופה. הוא מת בשנת 1973. אוקיי. זה מה שאני יודע על צ’ילה מדינת השרוך במערב אמריקה הדרומית, שרוחבה לא גדול ואורכה אלפי קילומטרים. ומה עוד? They dance alone של סטינג. אני מכיר את השיר ובקליפ רואים את הריקוד ואת תמונות הנשים הרוקדות לבדן, לאחר שבעליהן נעלמו בימי התופת ולא שבו מעולם וגם גופה אין. והיה עוד סרט אבל את שמו אני לא זוכר (חשבתי שזה שנה בצל הסכנה אבל הוא בכלל על אינדונזיה). בכל אופן, מדינה המנסה להתאושש משלטון רודני בה איש את רעהו חיים בלעו. לא היה אפשר לבטוח באיש. מלשינים בכל פינה, ואסור לשאול שאלות. נהנתי מהספר, אבל האם הבנתי אותו כפי שיבין אותו…

האם ימי ילדותו ובחרותו של פול אוסטר מעניינים מספיק בשביל להצדיק עוד ממואר שמתרכז בהם? פעם הייתי כותב שבאופן חד משמעי התשובה היא לא, אבל בעידן הרלטביזם אתנסח בזהירות ואומר שבעיני התשובה היא לא. וכך הספר “דוח מן הפנים” מחולק לארבעה חלקים שבכל אחד מהם מצאתי רמת עניין שונה. חלקו הראשון ששמו כשם הספר, הוא מעין מכתב שכותב אוסטר המבוגר לאוסטר הילד והתמים. האדם המבוגר, בן 65, בעל הניסיון כותב אל הילד שהיה פעם, הילד שכל הזמן מגלה את העולם ואת עצמו ולומד דברים חדשים. אין משהו מיוחד בחוויות של אוסטר, רגילות לחלוטין, אבל זהו חלקו המעניין ביותר של הספר, מאחר וכל קורא מבוגר יחשוב כמובן על הילד שהוא היה ויזדהה עם התוכן. סעיף מעניין במיוחד עוסק בגילוי של אוסטר כי הוא יהודי ומה המשמעות של היותו יהודי עבורו ועבור משפחתו. נראה שגם חלק זה יכול לייצג לא רק את אוסטר אלא חלקים נרחבים ביהדות ארצות הברית. חלקו השני של הספר המכונה “מכה לפנים” מתאר שני סרטים שאוסטר ראה והשפיעו עליו רבות. התיאורים ארוכים – לסרט הראשון “האיש המתכווץ” (The Incredible Shrinking Man) משנת 1957 מוקדשים עשרים עמודים ולשני “אני נמלט מחבורת הכבולים” (I Am a Fugitive from a Chain Gang) משנת 1932 למעלה משלושים! אין מדובר בדיון ממושך בסרטים…

סקירה על האיש משם. אם לא הייתי יודע שהספר הוא הוצאה מחודשת של ספר בן חמישים, יכול להיות שלא הייתי שם לזה לב. וזו בדיוק הסיבה להוציא אותו מחדש, כי בכריכתו הישנה והדפים הצהובים, מי יקרא הספר המקורי שנעלם מזמן מהחנויות ומהמחסנים? ולמה להוציאו מחדש? כי הוא רלוונטי לימינו, ועוסק בשאלות המטרידות אותנו גם כיום. עלילת הסיפור שנכתב לפני מלחמת ששת הימים מתרחשת לפני ובתוך מלחמת העצמאות. איש חסר שם, אבל אינו פליט כמצופה, אלא דווקא חייל משוחרר ונכה מהצבא הבריטי, שנתקע על הרכבת ולא מצליח לעבור את הגבול בין מצרים לארץ ישראל ונשאר תקוע במשך זמן רב בכפר עלוב ומוזנח. משפחה ערבית מארחת אותו ודואגת למחסורו אבל חשיפתו לסביבה מסכנת אותו ואותם. הוא אינו יכול להיות כל היום ספון בביתם ולכן יוצא החוצה וכל יציאה כזו מסכנת אותו, גם יצרו מקשה עליו. מלחמות דווקא לא מטרידות אותו. הוא את שלו כבר עשה ואין לו עניין במלחמה המתחוללת רק קילומטרים בודדים צפונה. אותנו מעסיקה בעיקר השאלה, מדוע הוא לא מנסה לעבור את הגבול, או לחזור לקהיר וכחייל בריטי לצאת משם למדינה אחרת. הוא האיש משם, אבל איפה זה שם? הוא כבר היה בארץ ישראל (ויצא להילחם בנאצים) אבל אין לו מישהו או מישהי שמחכה לו שם, אין לו משפחה שם,…

לרוב אני לא מצרף שני ספרים לסקירה אחת אבל שניהם יצאו בארץ פחות או יותר באותו זמן, וגם באותה הוצאה, ואני קראתי את שניהם בסופשבוע אחד. שני ספרים משני קצות אירופה. ממדבריות ספרד ועד לשלג של צפון פינלנד. אחד מלפני שנתיים ואחד מלפני שלושים שנה. אחד עם כריכה כחלחלה והשני עם כריכת אדום אש. כבר הכריכה האדומה של תחת כיפת השמיים אינה מבשרת טוב. פתיחתו קודרת. דמות בלי שם, ספק ילד, ספק נער, נאלצת לברוח מהכפר. איש לא יעזור לו ומי שרודף אחריו הוא “השוטר” כינוי לבעל השררה והשלטון במחוז, שאינו כפוף לחוק, אלא הוא עצמו החוק. ברצותו ממית וברצונו מחייה. רק רועה עזים זקן ובודד עוזר לילד ואולי גם לו יש היסטוריה כלשהי עם השוטר. מה פשעו החמור של הילד שהוא נאלץ כך לברוח ולמה אף אחד לא יכול לעזור לו? את זאת נגלה לאט לאט עת נזעום על חוסר הצדק. העלילה מתרחשת במדבריות ספרד. האדמה צחיחה, המים והמזון נדירים והקיום האנושי כולו היה מוטל בספק ללא טוב ליבו של אותו רועה. פרט לדימיון לסיפורי בריחה מתקופת השואה, הספר הזכיר לי במיוחד את הספר הראשון בסאגת המגדל האפל של סטיבן קינג, ובעקבותיו גם את הספר השלישי ארצות השממה הלוקח את שמו מהפואמה של ת.ס. אליוט בשם זה. את ארטו פאסליניה הכרתי…

הספר ילדותו של ישו מנסה להציג חיים של מהגרים בארץ חדשה. הנושא נראה רלוונטי מאד לימינו בעולם וגם לישראל כמדינה שקלטה מהגרים במשך עשרות שנים וכעת מתמודדת עם הגירה מסוג חדש שלא היה קיים בעבר. במרכז הספר גבר וילד המגיעים חסרי כל לארץ חדשה. אנו לומדים מהר מאד שהארץ החדשה היא ספרד אבל על האיש והילד, שאינו בנו, אין אנו יודעים דבר, לא את שמם האמיתי, כי כשהם הגיעו נתנו להם שם חדש, לא את ארץ מוצאם, אפילו לא את האזור, לא את מקצועם, לא למה באו. . כלום. הגיעו חסרי כל. זהות מחוקה ומתחילים דף חלק מאפס לגמרי. הגבר מכונה סימון והילד דויד. נראה שהקליטה עוברת כשורה. שירותי הרווחה מוצאים להם מקום לינה, אמנם לאחר בירוקרטיה, וסימון מוצא עבודת כפיים קשה אך לא מנסה למצוא עבודה טובה יותר ולא מפרט גם אם יש לו כישורים כלשהם. יש גם מרכז השכלה עירוני שאפשר להירשם בו ללימודים בחינם ואפילו לקבל ארוחה. סך הכל נשמע שהתנאים לא רעים כלל, גם אף אחד לא מתלונן. סימון ודויד מחפשים את אימו של הילד, אבל לילד אין שום מסמכי זיהוי, אין הוא יודע מה שמו של אמו ואיך היא נראית. החיפוש הוא מטאפורי בלבד ולמעשה, סימון פשוט בוחר לילד אמא – אינס, שבאופן מפתיע מכונה…

אני נוהג תקופת צינון בין שני ספרים של אותו סופר (כל עוד הם לא המשך ישיר אחד של השני), ולכן חיכיתי קצת אחרי שסיימתי את לפני המקום, ספרו המופתי של באר לפני שקראתי את ספרו האחרון. כנראה שלא חיכיתי מספיק זמן, אבל לא בטוח שאם הייתי מחכה יותר דעתי הייתה משתנה. סופר שהוציא לאור ספר מצוין נמצא בעיה בכל מה שקשור ליתר הספרים שלו ולפני המקום מעמיד רף שכמעט ואי אפשר לעבור אותו. מה סופר צריך לעשות בספריו הבאים? להתרחק מאותו ספר כמה שיותר, לא לתת לקורא שום הזדמנות להשוות, אבל ספרו האחרון של חיים באר, מהווה כמעט רומן תואם ל-“לפני המקום”. סיפור המסגרת מערב את אותם אלמנטים בדיוק. ספר ארס-פואטיקה על ספר שלא נכתב וספר אחר אותו אנו קוראים נכתב תוך כדי, נסיעות מטלטלות לגרמניה – שם לברלין וכאן ללייפציג, סכסוכים ומשברים בין הורים וילדים, צוואיאונצוואנציג של ק. צטניק מול השטיבל וייראונצוואנציג וכו’. גדעון שורק, איש המוסד לשעבר מנסה לכתוב ספר ללא הצלחה, בלי קשר הוא גם לא מצליח להשלים עם אמו שנפטרה לפני שנים וכל מה שהשאירה לו הם סלילי הקלטות ישנים ומזוודה אותה הוא מעולם לא פתח. גדעון התאלמן והקשר עם בתו נותק ופתאום משום מה הסלילים דווקא מעניינים אותו והוא נזקק למעבדה שתמיר אותם לפורמט דיגיטלי….

שבוע לפני שהתחלתי לקרוא את הספר טובת הילד, שמעתי שיחה קצרה מאת פרופסור יונתן הלוי, מנהל בית החולים שערי צדק בירושלים, על דילמות אתיות בניהול בית החולים, בהיבטים הכלליים הנמצאים בפרקטיקת המשפטית המערבית ובהיבטים הנהוגים בישראל. בסופו של דבר שמחתי שלא אני הוא זה שצריך לקבל החלטות שמשמעותן היא בין חיים למוות בתדירות של מדי יום ביומו. הספר טובת הילד, שהוא הספר הראשון שיוצא לי לקרוא מאת איאן מקיואן, עוסק בעניינים אלו. כבר באקספוזיציה מובא מקרה קשה ביותר שהובא בפני השופטת פיונה מיי, גיבורת הספר, על תאומים סיאמים שאין אפשרות ששניהם יחיו, וניתוח מורכב שיציל אחד מהם, לא יאפשר לשני לחיות. לבית החולים המלצות משלו, להורים רצונות משלהם, והשופטת נדרשת להכריע. כדי להגביר עוד את המתח בין המשפט לדת, מובא מקרה נוסף, הפעם של זוג יהודים חרדים שהתגרשו ונאבקים באילו מוסדות לימוד ילמדו בנותיהם: האם במוסדות של העדה החרדית או בבתי ספר פתוחים יותר. כל אלו משמשים רק הקדמה למקרה המרכזי של הספר, נער החולה בסרטן שדתו (עדי ה’) אוסרת עליו לקבל עירוי דם וכתוצאה מכך אינו יכול לקבל טיפול שיציל את חייו. הנער עצמו והוריו מתנגדים לטיפול, אולם מהי טובתו של הילד (שהוא כבר כמעט בגיר בן 18)? נציין רק שערך החיים עולה בספר והוא ערך יהודי שלרוב אינו נכלל…

בסופו של דבר ההרגשה שלי בסיום קריאת הספר “השלישי” מאת ישי שריד הייתה של פספוס. שריד כותב יפה אבל ההרגשה שהספר נטוע עמוק עמוק באיזור הנוחות האישית שלו, בלי שהוא מסוגל ומוכן לצאת ממנו אפילו מילימטר היא פספוס. כי לא מספיק לכתוב טוב, צריך לדעת גם ליצור קונפליקט עם העולם של עצמך כאשר רוצים לייצר יצירה מרגשת אבל השם על הכריכה גורם לך כבר מההתחלה לחשוד מתי זה יגיע ובשביל המנטרה  “הדתיים/משיחים/קיצונים/מתנחלים/פאשיסטים/לאומיים האלו יהרגו בסוף את כולנו” לא צריך 250 עמודים. ולא שלא חסרות הזדמנויות לצאת ממעגל הנוחות. מיד בתחילת הספר מופצצות תל אביב וחיפה בפצצות (לפי ממדי ההרס כנראה מימן) ומתאיידות להן. רק ירושלים נשארת. הלכו ערי החופש, השיוויון, הסבלנות, הסובלנות והפלורליזם ונשארה רק ירושלים הקנאית, הדתית, החשוכה והסגורה. אבל מי האויב? הוא מכונה עמלקים. ולממשלת ישראל אין תגובה, כי לא יודעים בדיוק מי הפציץ. עמלקים. עם ארכאי שהיה ואיננו אבל הטביע חותם על תולדות ישראל. למה לא לבחור עם ספציפי, אויבים יש בשפע: דעאש, איראן, חיזבאללה, אפילו סתם פלשתינים. לאו דווקא עמלקים. התשובה די ברורה. גם נסיבות אותה הפצצה לא נכתבות כלל ואפילו תמיהה עליהן אין. לא על ההפצצה, לא על כך ששום סיוע לא מגיע משום מקום ולא על כך שלאחר שבועיים כאשר מה שנשאר מצבא ישראל…