כמו לקוראים ישראלים רבים, גם לי שמו של פטריק מודיאנו – זוכה פרס נובל לספרות הטרי – לא אמר דבר. אולי זו סיבה לפתוח את קריאת הספר דווקא באחרית הדבר בה נגלה שאכן הקשר בין הקורא הישראלי למודיאנו נותק בסוף שנות השמונים. עד אז תורגמו יצירות רבות שלו ומאז ועד לספרנו, רק שתיים. מודיאנו כתב בצורה רציפה ושני הרומנים הנמצאים בכרך מתקשרים לרבות מיצירותיו האחרות. מתוך הסתכלות כוללת על יצירתו ניתן לצלול לשני הרומנים המופיעים בספר. המקום הוא פריז והזמן הוא באמצע שנות השישים, אך מעט לפני אירועי מרד הסטודנטנים. שמו של הרומן הראשון “בבית הקפה של הנעורים האבודים” יעורר מיידית אסוציאציות להמינגווי הדור האבוד והרומן “וזרח השמש” המתרחש גם הוא בחלקו בפריז. ואכן ניתן בקלות למצוא קווי דמיון בין שני רומנים אלו. בבית הקפה נפגשים אוסף של דמויות מעט תלושות ובוהמייניות, העוסקות בענייני עצמם ובניסיונות לייצר ספרות חדשה. במרכז הסיפור דמותה של לוקי שהפציעה בבית הקפה ונעלמה לאחר מכן. מי היא הייתה ולמה ולאן נעלמה? ארבעה מספרים שונים, כולל לוקי עצמה ינסו לתת תשובה לשאלה זו ממרחק של שנים. ברומן השני – עשבי הלילה – שגם שמו מעורר קונוטציות מסוימות בין אם למשמר הלילה של רמברנדט ובין אם לעשבים שוטים – מנסה סופר מבוגר להבין את מהות הקשר שלו…
לוסיין ברנאר לא ממש חשב שהשואה קשורה אליו בדרך כלשהי. הוא היה מה שנקרא הצרפתי המצוי. חונך מגיל צעיר לא לאהוב יהודים וגם את הגרמנים הוא לא ממש אהב. צרפתי טיפוסי למדי. לאחר שנתיים של כיבוש הוא פשוט ניסה להמשיך לחיות. אבל תנאי החיים היו קשים, עבודה בקושי יש ולוסיין מקבל הצעה שהוא חייב לסרב לה. סיוע בהסתרת יהודים – עבירה שכמובן גוררת אחריה עונש מוות. באותה נשימה הוא מקבל הצעה לתכנן מבנים של בתי חרושת שישמשו לייצור צבאי עבור הגרמנים. וכך לוסיין נאלץ לסייע ליהודים וגם לגרמנים (ומבלי שהוא אוהב אף אחד מהם). שתי פעולות אלו מסכנות את חייו. בסיוע ליהודים הוא הופך להיות מטרה של הגסטאפו ובבנייה עבור הנאצים הוא על הכוונת של המחתרת הצרפתית. חולשתו העיקרית של הספר הינה בכך שהוא מתייחס לשואה בצורה הוליוודית בנאלית משהו. כבר סקרתי בספר קץ השואה, את הצורך האמריקאי בגיבור המציל ובניצולים. והספר בנוי בצורה זו בדיוק. אמנם מופיע בו איש גסטאפו אכזר ואנשים רבים (יהודים ולא יהודים) משלמים בחייהם, אולם הקורא הממוצע יזכור דווקא את לוסיין הגיבור ואת אלו שניצלו. בהערת הסופר בסוף הספר נתקלתי במשפט שרק מחזק בעיה זו: “כאדריכל, האמנתי תמיד שהרקע המקצועי שלי עשוי לשמש בסיס מקורי לרומן מבדר ועשיר בהמצאות… הרעיון שהגיבור ינצל את הידע שלו…