את הסקירה על הארות שוליים, ספרו החדש של הרב שי פירון, נתחיל דווקא בציטוט מהאפילוג : “איך מרגיש מי שבכל שבת צריך לדרוש בפרשת השבוע? מה מלווה את מי שבכל יום ראשון צריך להעביר רשימה של 550 מילה על פרשת השבוע?”. מאחר וגם אני חוטא בכתיבה על פרשת השבוע, אני מתחבר מאד לשאלה הזו. כמה קשה לחדש דברים שנה אחרי שנה כאשר נראה שהחומרים כולם כבר מוכרים לכולם וכל מה שיש להיאמר כבר נאמר. אולם לכל מצב מתאימים דברים שונים והרב פירון ממשיך: “בכל שבוע אני נוטל מחדש חוט ומחט, ומגווילי פרשת השבוע אני אורג מלבוש חדש… לא קל לארוג בגד שמתאים לאנשים רבים… אבל החלטתי שלא לוותר על הנסיון לארוג בגד כללי, ככזה שיתאים לדתיים ולחילונים, לאנשי שמאל וימין…. הפרשה אינה שייכת למיגזר אחד ועל אף הנטייה לנכס אותה, חלמתי על תורה פורצת חומות. קריאה בפרשה שתהפוך למצפן מוסרי ולמקור השראה לכלל החברה.” ואכן ספרו של הרב פירון הוא שונה. הוא אמנם על סדר פרשות השבוע, כמו עשרות ספרים שנכתבו מנקודת פתיחה זו וגם מועד פרסומו סמוך להתחלת המחזור החדש של הקריאה בתורה משבת בראשית, אולם אין הוא בא ללמד פרשת שבוע, לא ברוחב ולא בעומק, נהפוך הוא. בפתיחה מעיד הרב: “השתדלתי שלא להביא בפניכם מגוון רחב של פרשנים”…