לא ירדתי לסוף דעתו של ספר זה שאמנם אין בו צד אפל והוא גם לא מכוער אלא דווקא אסתטי וקריא מאד. אמנם השם מזכיר את ספריו של אקו, אולם ההגדרות עצמן של יופי וכיעור אינן מענינו של הספר. מרקס טוען שרובנו גם בלי להגדיר די מסכימים עליהן ובוודאי במדיה אחת או בתרבות אחת הדברים כנראה נכונים, לפחות בגדול.
הספר בא יותר לבדוק את ההשפעות של היופי והכיעור עלינו.
מרקס טוען ומוביא מחקרים רבים שלמרות שלכאורה למראה החיצוני של אדם: גבר אשה ילד או ילדה, לא אמורה להיות חשיבות בנושאים מסויימים יש לבני אנוש, כולל תינוקות מגיל 3 חודשים הטייה ליפה, בלי שמגדירים מהו אותו יפה. טענות אלו הוכחו במחקרים רבים, חלקם ברורים יותר וחלקם נתונים לפרשנות.
בנוסף ובמקביל נעשה דיון במקורות יהודיים רבים שמוזכר בהם היופי או הכיעור, כולל אחד מפורש שמוצא תועלת דווקא בכיעור.
החיבור עצמו בין ממצאי מדע הפסיכולוגיה המודרני לבין המקורות הוא מעניין, אולם לצערי הרגשתי שהוא לא מעמיק מספיק ונשאר ברובד הפשט שאין בו בכדי למצות את המקור. בנוסף נעשה אנכרוניזם למקור המסתכל עליו במבט של תקופתנו (ליחס לנשיקה של יעקב לרחל הטרדה מינית, או לתמוה על כך שלא שאלו את דעת אחות ר’ יוחנן לשידוך שנעשה עבורה). הספר קצר כך שהיה מקום ואפשרות להרחיב אפילו על חשבון הבאת מקורות מסוימים.
גם מטרת החיבור בין המקורות למדע לא לגמרי ברורה לי מעבר לרעיון היפה לחבר בין עולמות שלכאורה שונים ורחוקים. האם רצונו לומר שההטיות האלו הן משחר ההיסטוריה? ייתכן, אם כי בימי קדם די ברור למה יותר יפה יותר טוב וכיום אנחנו בהחלט אמורים להיות פתוחים יותר. דווקא בתנ” כמה מקורות ברורים המדגישים את חוסר הצורך ביופי ולמיטב קריאתי בספר, אם כי יכול להיות שאני טועה, אין לי תוכנת חיפוש עליו, הפסוק המפורסם במשלי “שקר החן והבל היופי” שאמנם נאמר על נשים אבל מיועד כמובן גם לגברים נעדר כמו גם דברי אלוקים ממש: “וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַי-הוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב” (שמואל א טז ז)
*
ובכל אופן גם אם הדברים כך בתנך ובתלמוד וגם אם בימינו, השאלה המתבקשת יותר היא למה. בפרט שרוב אלו המחפשים ומתרשמים מיופי, לא בהכרח יפים כל כך בעצמם, או לפחות בגדר הממוצע ומצד שני בני זוג מוצאים יופי וחן אחד בשני שסביבתם לא רואה וגם זה מופיע במקורות כמחלוקת בית הלל ושמאי על “כלא נאה וחסודה”.
*
משכך, הספר פותח כמה כיוונים למחשבה, אבל מאחר ואת הפסיכולוגיה אני פחות מכיר, ודווקא את המקורות יותר, אני נמצא במקום שהספר פחות מועיל לי. למי שאינם מכירים את המקורות יהיו יותר חידושים ואפילו הפתעות בספר, הפתעות שנמצאות בתלמוד אבל לרוב לא יופיעו בספרי “כה עשו חכמנו”, אם כי כפי שכתבתי הדיון בכל מקור צריך להיות עמוק יותר ואולי עוד יתבצע במקומות אחרים.
הכתיבה עצמה טובה ושוטפת. למרבה השמחה מקורות והרחבות מופיעים בסוף הספר ולדעתי, בנגיוד להרבה ספרים אחרים מומלץ בהחלט לקרוא אותם, אבל בסיום כל פרק על מנת שלא לפגוע בשטף. לפחות עבורי דווקא ההרבחה בפסיכולוגיה חידשה לי ושמתחי לקרוא יותר על המחקרים המובאים בספר, ובמידת הצורך והרצון לקבל אליהם הפניות ברשת.
אולי יותר חשוב מהכל, הוא הטון האישי שמוכנס לספר וגם בכך מוציא אותו קצת מקטגוריית העיון, ובו מרקס מדבר על אמו ז”ל, על היופי והחן שלה, ובין היתר על עשרות השקיעות היפות שראו יחד. לו נלמד מכך, למצוא בכל דבר את היופי, דיינו.

הצד האפל של היופי והכיעור
חן מרקס
התחנה 2025
מגב הספר
יופי הוא מבחן.
כיעור הוא מבחן.

מבחנים לאנושיות שלנו. מבחנים ליכולת שלנו לראות צורה, ולראות מעבר לצורה. מבחנים שלעיתים קרובות – קרובות מדי – כולנו נכשלים בהם.

חן מרקס חוקר את היופי ואת הכיעור. את השפעתם על העמדות, ההתנהגויות, הציפיות, היחסים שלנו. החקירה מתנהלת באמצעים לא שגרתיים. עין אחת צופה לסיפורים מהמיתולוגיה היהודית, עין שנייה צופה לתגליות המחקר המדעי העדכני. התוצאה היא מסע מסחרר שבו מרקס משוחח עם בת של קיסר, רוכב על חמור עם רבי אליעזר, מעופף בשמיים עם שמחזאי ועזאל, מפליג לכרכי הים לפגוש בזונה.

המפגשים של מרקס עם הטקסט היהודי הם מבחנים של כיעור ושל יופי. אפשר ללמוד מהם על מה שגם אנחנו עוברים בכל יום. גם לנו קשה לזהות מתי היפה הוא רע, לזהות מתי המכוער הוא הטוב, לראות מעבר למסכות, של בני אדם, של מלאכים, של השטן.

הספר הזה הוא למעשה משקפת, לצפייה מתוחכמת ונועזת במה שאנחנו רואים ולא רואים. הרימו אותה לעיניים, ותגלו דבר… יפה.

גירסת הדפסה