הסקירה הופיעה לראשונה, בגרסה מורחבת, בגיליון פרשת כי-תשא של מוסף שבת – מקור ראשון

מפעם לפעם קוראים ראיון עם ירוק פעיל סביבה כזה או אחר, ועולה הטענה שאותו פעיל או פעילה לא מבינים, מדוע הציבור ה-דתי/ימני/שמרן לא מצטרף אליהם שהרי נושא כדור הארץ משותף לכולם. זו שאלה טובה שכן כדור הארץ והשמירה עליו הוא אכן נושא שצריך להעסיק כל אחד ואחד מאיתנו והוא בוודאי נושא שמעסיק אותי, אבל נראה שהתחלה של תשובה אפשר למצוא בספר “אפוקליפסה אף פעם” מאת מייקל שלנברגר, שכותרת המשנה שלו “כיצד הירוקים מנציחים עוני ופוגעים בכולנו” היא למעשה כתב אישום חריף נגד עשרות ארגונים ירוקים.

למרות שארגונים גדולים טוענים ומצהירים כי הם א-פוליטיים וייתכן שכך ברמה הבסיסית, לפי שלנברגר בשורש הדברים עומדות דאגות שאינן רק קשורות לטבע. לפעמים אלו כוונת טובות שמפספסות את המטרה ולעתים מחשבה הנובעות מאג’נדות שונות. הספר מביא דוגמות רבות ומפורטות . כל פרק מתחיל מסוגיה כלשהי ומביא בשניים או שלושה עמודים את דעות הירוקים, ואחר כך מפריך אותן זו אחר זו. בין הפרקים ניתן למנות דיון בקשיות פלסטיק, יערות האמזונס, יצור חשמל בחוות רוח ושמש ואכילת בשר.

ניקח לדוגמה את הצורך הדחוף לספק חשמל אמין למדינות עולם שלישי. קונגו מוזכרת בתור דוגמה לכך שהכפרים חיים ללא אנרגיה כמעט. במדינה שמספר התושבים עולה, גם הצורך באנרגיה עולה. קונגו היא מדינה עשירת מחצבים, ותחנת כוח או סכר יכולים לפתור בעיות חשמל לעשרות כפרים מה שימנע כריתה והבערה של עצים רבים. אולם פעילות “ירוקה” נגד מיזמי אנרגיה אלו מונעת הקמה של תחנות אלו. יש מקום לחשש ממיזמים כאלו במדינות עם משטר מפוקפק, שיכולים לגרום להרס סביבתי והזרמת מיליונים לכיסי יזמים ולהשארת האוכלוסייה המקומית באותו מצב בדיוק. אולם גם כנגד טענה זו שלנברגר משיב שבמקרים רבים עקב לחץ פוליטי על חברות אירופאיות/אמריקאיות להימנע מפרויקטים אלו, בסוף פונים לסינים ולרוסים ושם המצב ויכולת הפיקוח גרועים בהרבה.

ארגונים ירוקים יטענו שצריך עוד מחקר ושיפור טכנולוגי לייעול תחנות הרוח והשמש. ייתכן וכדאי להשקיע כסף במחקר זה, אולם המיליארדים שהושקעו כבר בפרויקטים שונים עצמם, אינם מפצים על הצורך הגובר בחשמל. חשמל צריך להיות אמין, זמין ויציב. זו הדרישה הבסיסית, והדבר הכמעט יחידי שמספק דרישה זו ואינו מתבסס על שריפת פחם או גז, זוכה להתנגדות קשה בידי גופים ירוקים ואלו הם הכורים האטומיים. אפשר להבין את ההסתייגויות אחרי אסונות צ’רנוביל ופוקושימה. איני מומחה לנושא אך שלנברגר טוען, ומביא שפע מקורות לטענותיו, כי הנזק פחות חמור מהנזק של השבתת עשרות כורים אחרים והחלפתם בתחנות לא יעילות. את אותם מיליארדים לטענות עדיף להשקיע בשדרוג ושיפור התחנות האטומיות.

כתבתי שהספר מזכיר גם אג’נדות של חלק מהארגונים ואלו שמוצעות בו הן קיצוניות למדי ונראה שבארץ מחזיקים בהן פחות בוודאי ביחס לארצות הברית. האג’נדה הקיצונית היא שקודם כל החשיבות היא לטבע ואחר כך לאדם. אני מוכן לקבל זאת באופן חלקי, אולם בסופו של דבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה ולחזור למערות, או לשריפה מאסיבית של עצים ופחם או לקפוא בחורף. דרישות האנרגיה רק יגדלו. אג’נדה אחרת ששומעים עליה יותר ויותר היא שיש יותר מדי אנשים בעולם. אנשים מצהירים שהם לא מביאים יותר משני ילדים ולפעמים אפילו נמנעים מכך לגמרי בגלל המחיר הסביבתי. נכון, כשיש הרבה אנשים בעולם האתגרים עולים, אולם דווקא במקומות העניים ביותר ובהם גם הילודה גבוהה, דווקא שם צריך כמה שיותר מהר את האנרגיה בשביל להעלות את רמת החיים, מה שיביא בהכרח, כפי שקרה בכל העולם גם לירידה טבעית בשיעור הילודה ובנזק הסביבתי.

אג’נדה נוספת היא כי רק מה שטבעי הוא טוב. לפי שלנברגר, זו אג’נדה בעייתית כי אין דבר טבעי יותר משריפת עצים. ככה עשו אלפי שנים. גם השימוש בחומרים מהחי שהצטמצם עקב המצאת הפלסטיק תרם להצלת החיות, פילים היו נכחדים כבר מזמן בקצב השימוש שהיה בשנהב לפני מאות שנים. לא שיש מה לשפר בתחומים אלו, אולם הנחת העבודה חייבת להיות שיש למצוא תחליף טוב יותר לכל דבר ולא תחליף שהוא טוב יותר רק בתיאוריה ולא למעשה.

מקריאת הספר עולה רושם שתנועות הירוקים, תוקפות כל פתרון באשר הוא. אנרגיה גרעינית? לא טוב. סכר? לא טוב? טורבינות רוח? גרוע. פצל שמן? רע. אנרגיה גרעינית? אסון. לכל סוג אנרגיה יש חסרונות. אני איני מתלהב מסכרים ומהשינויים האדירים שהם גוררים אחריהם, אולם להתנגד להכול ללא עשיית שקלול כלשהו, לא יקדם פתרון כי בפועל את האנרגיה צריך. מישהו יכול לדמיין את מצרים ללא סכר אסואן? אולי רק עם רבע מהאוכלוסייה. הספר דן גם בכך ומכנה זאת התפיסה המלתוסיאנית ע”ש תומאס מלתוס מהמאה ה-18 שהיה הראשון לחזות תחזיות קודרות על גורל העולם, הגוזרת על עניים כליה, ומראה איך תפיסות כאלו אכן פגעו במדינות ואזורים נחשלים.

לא נוכל לסיים בלי להתייחס לגרטה טונברי (כך בספר). שלנברגר עוסק בכך ואכן מסכים שהרגשות הפחד שלה והחרדות שנגרמו לה עקב הדיווחים כי מיליארדים הולכים למות, הן בעיות אמיתיות שמשפיעות על בני נוער רבים, כולל בתו שלו. טענתו הראשונה היא לכן, כי את ההפחדות יש להפסיק, מה גם שרבות מהן אינן מבוססות. אמנם אישית איני חושב שאפשר להמשיך בדרך בה אנו נוהגים כיום, אבל גם שלנברגר לא מציע זאת.
העולם מתחמם, הקרחונים נמסים, חיות הבר מתמעטות וכך גם יערות האמזונס, ובכל אלו צריך לטפל. מסקנת הספר היא כי גישת הארגונים הירוקים נכשלה בכל אלו טיפול חרוץ ולכן הספר מציע דרכים אחרות להתמודד עם משבר האקלים. קודם כל להתכונן אליו, במידת האפשר. הצפי לעליית פני הים ידוע, ואם הולנד מצליחה להסתדר לא רע כשרוב שטחה מתחת לפני הים, גם מקומות אחרים יכולים.

ההשקעה הכספית העצומה צריכה להיות מנותבת לניצול יעיל של משאבים. על קרקעות פוריות יש לגדל מזון בשיטות יעילות ועם מיכון תעשייתי, מה שידרוש הרבה פחות יחידת שטח לקילוגרם מזון וישחרר אלפי קילומטרים רבועים של קרקע לשימוש טבעי של יערות. הצלחת הצלת האקלים עוברות דרך שיפור התנאים באזורים העניים. ופרט לאלו חוזר ומציע את האפשרות היחידה לדעתו והיא אנרגיה גרעינית שהיא הזולה ובעיקר היעילה ביותר מבחינת כמות אנרגיה לשטח ולחומרי גלם שצריך. בעידן בו המכוניות המשאיות והאוטובוסים הופכים לאט ולאט להיות חשמליים, הזיהום יתרחק ממרכזי ערים, אולם תחנה גרעינית תרחיק את הפליטות גם מאזורי התחנות עצמן. באזורים עניים.

הזכרתי אג’נדות אך אלו אינן בהכרח דבר רע אלא פושט יש לדעת על קיומן. גם להוצאת שיבולת יש אג’נדה ולכן גם ספר זה יש לקרוא בצורה ביקורתית. אני רק מקווה שספר זה לא יקבל התעלמות גורפת אך ורק בגלל שהות המו”ל שלו. הטענות של שלנברגר מופיעות עם אסמכתאות מרובות, וראוי לדון בדברים לגופם, בשביל למצוא פתרונות אמיתיים ויעילים לבעיות האקלים והסביבה.

אפוקליפסה אף פעם
כיצד בהלת האקלים פוגעת בחברה
מייקל שלנברגר
מאנגלית: יובל סימן טוב
שיבולת 2021
מגב הספר
מייקל שלנברגר, זוכה פרס “גיבור הסביבה” של מגזין “TIME” לשנת 2008 ונשיא הארגון “פרוגרס סביבתי“, לא מפחד יותר לומר את האמת: ההתחממות הגלובלית איננה מסכנת את עתיד העולם. התנועות הירוקות משקרות לכולנו שאסון מתרגש ובא והשקרים שלהם גובים מחיר כבד.

המאמר בו חשף שלנברגר את התרמית ופורסם לרגל הוצאת הספר בבמה הקבועה שלו במגזין פורבס, הורד מהאוויר לאחר הפעלת לחץ מצד ארגונים ירוקים. אבל נסיונות ההשתקה לא הצליחו. יממה בלבד לאחר הוצאתו, הספר הפך לרב-מכר, דורג במקום ה-7 ברשימת הנמכרים של אמזון, ולאחר יומיים אף יצא במהדורה שנייה. 

שלנברגר נלחם עבור הסביבה מאז שהיה בן 17, אבל במהלך שנות פעילותו גילה שהוא לוקח חלק בתרמית הגדולה של המאה ה-21: בהלת שינויי האקלים. ב“אפוקליפסה אף פעם” הוא מתאר כיצד פעילים אנטי-הומניסטים הצמאים להשפעה פוליטית, כסף ותהילה מכרו לכולנו שאם לא נפסיק להוליד ילדים, לאכול בשר ולפתח את הכלכלה – העולם עומד להיכחד.

ב“אפוקליפסה אף פעם”, שלנברגר מנפץ את כל המיתוסים של פעילי הסביבה, תוך התבססות על ניסיונו הרב ועל מחקרים מדעיים מובילים מהאוניברסיטאות הנחשבות בעולם. שלנברגר מפריך את הטענה כי בני אדם מובילים ל”הכחדה המונית”, חושף שפליטת הפחמן ירדה ברוב המדינות המפותחות ונמצאת בירידה מתמדת, שמניעת מגפות עתידיות דורשת יותר חקלאות מתועשת ופיתוח קפיטליסטי, וכי המדיניות שמנסים לקדם הארגונים הירוקים פוגעת בסביבה וגורמת להזנחה של בתי גידול ולשריפות ענק.

בתחילת דרכו, שלנברגר שיתף פעולה עם תעשיית השקרים בגלל שחשב שזו תעזור לו לקדם מדיניות ירוקה שהאמין בה, וגם בגלל שפחד כי גלגלי ההשתקה של התנועות הירוקות ירסקו את חייו. אולם, לאחר ששם לב שבתו המתבגרת וחבריה הצעירים חי בחרדה קיומית בגלל אותה התרמית – לא יכול היה לשתוק יותר. “אפוקליפסה אף פעם” נועד עבור כל מי שמוכן להילחם על הסביבה, הרווחה האנושית והאמת.