החיים של דניאל בן השמונה היו די רגילים, עד שיחת טלפון מסתורית שבעקבותיה אימו נכנסה לחדר השינה שלו ובקושי יוצאת משם. ואם היא כבר יוצאת, אז היא תשב מול הטלוויזיה ותראה בלופ אינסופי את הסדרה דאלאס או סדרות אחרות. מה היה באותה שיחה רק נרמז, אולם המשפחה מאותו רגע מפסיקה לתפקד. שני ההורים נהיים זרים זה לזה ובמידת מה גם לילדיהם והילדים, לדניאל אח גדול יותר , אמנון, פחות או יותר צריכים לגדל את עצמם.

הבית לא עובר יותר שום פעולת ניקיון. האמא הפסיקה, גירשה את העוזרת שהאבא ניסה להביא, ואף אחד אחר לא מנקה. למה? אין ממש תשובה בספר, אבל נראה שהלכלוך, מעבר ללכלוך הפיזי, הוא גם ייצוג סימבולי להזנחה ולהתפוררות של הדירה והמשפחה כאחד. דניאל נקלע למערבולת שקשה לו להשתחרר ממנה. בילדות הוא חוזר להרטיב על בסיס לילי עקב פחד ללכת לשירותים שורצי המקקים, בנערות ובתיכון הוא לא מצליח לקשור קשרים חברתיים ואפילו הצבא, שבספרים כגון אלו משמש נקודת יציאה, אינו נותן מענה. גם התקווה הקלושה שתהיה לו בר-מצווה, אירוע שלפעמים הורים פרודים/גרושים/מסוכסכים מצליחים להגיע לאחדות כלשהי לטובת הילד נגוזה והאירוע עובר ללא שום ציון והתייחסות.

דניאל מתגעגע. מתגעגע לכך שהיו לו גם אבא וגם אמא. מתגעגע לשניצלים טריים מהמחבת. מפעם לפעם יש הבלחות של הנורמליות לחייו של דניאל, אבל שום צעד לא עוזר לו לברוח והנורמליות נעלמת כלא הייתה. לא יצירת קשר עם חבר כלשהו, לא ניסיונות התקרבות מאת אחת הבנות, לא האפשרות לשוחח עם הוריו ולשאול מה קרה. העלילה מתחילה בשנות השמונים וההורים למרות הזרות לא מתגרשים. אולי זה צעד נקמה מצד האמא, אולי כי גירושים היו אז פחות נפוצים, וגם כסף לא היה יותר מדי, לא נוכל לדעת בוודאות, אולם גם פתרון מעין זה, שלפחות ההורים לא יהיו תחת אותה קורת גג, לא מתממש.

הספר כתוב היטב, והוא ממוקד ושומר על קו אחד, אולם למרבה הצער, אין בספר כמעט נחמה או אופק חיובי. דניאל לא מצליח לחיות חיים נורמליים ומספקים, לא לאחר פטירת אביו וגם לא כאשר הוא סועד את אמו בסוף ימיה. אחיו אמנון עזב את הארץ ונסע הכי רחוק שאפשר ודניאל נשאר לבדו. ככל שהייתי רוצה להאמין שכתיבה זו אינה מבוססת על חוויותיו האישיות של המחבר, נראה שיש שם חלקים הדומים לביוגרפיה של המחבר, וקריאת ראיון איתו לאחר כתיבת רוב הסקירה, מאשר זאת. חוסר הנוחות של הקורא, וגם הכעס המצטבר אצלו על הסיטואציה שמצד אחד נראית בנאלית למדי, מעשים שבכל יום, לא איזה אירוע שלא שמענו עליו אף פעם ומצד שני לילד נדפקו לגמרי החיים, הופך את הקריאה לכזו שאולי תרתיע קוראים מסוימים, אבל מה לעשות, אלו הם החיים. מעבר לתועלת שיכולה להיות לספר מעין זה עבור מחברו, גם לקוראים כדאי, יודעים מה, אפילו רצוי להתבונן בתמונה קשה של המחירים הכבדים, כבדים מאוד , שפירוק משפחה יכול להוביל אליהם. גם אם הפרידה נחוצה ובלתי נמנעת, יש לחפש את הדרך לעשות אותה בצורה טובה יותר. לו ימנעו כמה מקרים דומים לאלו שבספר, דיינו.

בסיס האם
טל גולדשטיין
ידיעות ספרים 2024
מגב הספר

“אמא. בלב אני חוזר על המילה הזרה הזאת שוב ושוב, אבל לעולם לא בקול, לעולם לא בנוכחותה. כאילו מעניש, מונע ממנה לשמוע את הצליל הזה, את שתי ההברות שאולי היתה שמחה לשמוע. אולי היא כבר לא מצפה, אולי היא בכלל לא חשה בהיעדרן.”

יום אחד, בעיר פרברית אחת, אי־אז בשנות השמונים, מתקבלת שיחת טלפון אנונימית בבית של משפחה אחת. האם, עקרת בית, עונה לשיחה, ומאותו הרגע העולם אינו מה שהיה עוד. היא מסתגרת בחדרה ומתנתקת מבעלה ומשני ילדיהם. הלכלוך נאסף, המטבח מתמלא בכתמי שומן ואבק נערם בכל מקום.

הפירוק של היחידה המשפחתית לא מביא לפירוד פיזי, ונדמה כי כל הפרטים נכלאים בתוך עיסה אחת גדולה שהקושי להיחלץ ממנה עומד בלבו של הספר.

ההיצמדות הזאת אל בסיס האם, לצד ההזנחה שמפוררת את המשפחה, מסופרת דרך עיניו של דניאל מגיל שמונה ועד לבגרותו בעת שהוא סועד את אמו בת השבעים.
הזמן אמנם חלף, אך איש מבני המשפחה, הנלפתים זה בזה, לא הצליח להיחלץ מן המבוך הקדום.