שמו של הספר אמנם גלוי אבל מוצפן ולא מרמז על תוכנו. ניעזר בכותרת המשנה “על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי”. האם לפנינו ספר בתחום הספרות או בתחום המקרא? לכאורה התשובה ברורה. הספר יוצא בסדרה למדעי היהדות ועל ידי ד”ר מהמחלקה לתנ”ך אבל כאן מדובר דווקא בספר מחקר הספרות, ובעוד ספרים אחרים של גרוסמן (שסקרתי בעבר): אסתר – מגילת סתרים (הוצאת מגיד) ואברהם (הוצאת ידיעות ספרים), מביאים סיפור מקראי אחד ומנתחים אותו ניתוח ספרותי, הרי שספר זה, דן באמצעים ספרותיים שונים אותם הוא מדגים דרך סיפורים מקראיים מגוונים.
ההתייחסות למקרא כסיפורת (לפחות לחלקים מתוכו) אינה גישה חדשה בעולם אך חדשה יחסית לחוקרים מהתחום הדתי ואף הישיבתי. עבור יונתן גרוסמן ועבור כל אדם דתי, התנ”ך, ובוודאי התורה, אינם סיפורים אלא דבר ה’, ואילו עבור ד”ר גרוסמן, המקרא הואו מושא למחקר בכל הכלים העומדים לרשותו, ואלו כוללים גם כלים ספרותיים. לכאורה החלוקה למחנה המאמין והמחנה החוקר היא דיכוטומית, ובכך מנסה גרוסמן לדון בהקדמתו לספר ולתאר איך הוא מבקש מהקורא מצד אחד התמסרות לטקסט ומצד שני לנתחו באיזמל כלי הספרות.

לאחר ההקדמה בא הדיון באמצעים הספרותיים, תיאור שלהם, הדגמתם בפסוקים והתועלת הדרמטית ואף התיאולוגית, המושגת על ידם. האמצעים נעים מהפרט אל הכלל ומתחילים במילה הבודדת ומגיעים עד למבנה של ספרים שלמים ומשם להקשרים בין סיפורים שונים לגמרי. לעומת ספריו הקודמים של גרוסמן שציינתי למעלה ויצאו בהוצאות פופולריות, הדיון בספר זה הוא בעל אופי אקדמי, וקורא מהשורה יתקשה מעט לעקוב אחרי שפע המונחים מהז’רגון המקצועי. ואף על פי כן כדאי לעשות את המאמץ. אמנם אין צורך להסכים עם כל אפשרות של ניתוח ספרותי, ובוודאי שאין צורך להניח שזו הייתה כוונתו המקורית של המחבר אולם הרבה פעמים, אמצעים אלו מסייעים לגלות משמעויות חדשות.
לצורך הסקירה נדון בקצרה בשני אמצעים: דו-משמעות מכוונת ומבנה כיאסטי.
דו-משמעות היא תת נושא של “משמע לשוני” בתוך הפרק “מטענה החורג של המילה” (עמ’ 53). אין הכוונה לשתי משמעויות בהן אפשר לפרש פסוק מסוים, אלא למקומות בהם הקורא מתרשם (וכמובן שגם זו יכולה להיות התרשמות סובייקטיבית) כי כותב הסיפור רצה במכוון שנוכל להבין את המילים בשתי דרכים שונות. הדוגמה השנייה המובאת להמחשה היא ממגילת רות (ב’ כ): “וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לה’ אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא”. מיהו זה שלא עזב חסדו? האם הכוונה היא לה’ או לבועז? לפחות לפי גרוסמן העמימות כאן היא מכוונת של הכותב הרוצה שנרגיש שגם בועז וגם ה’ הם גומלי חסדים.
אמצעי נוסף הוא המבנה הכיאסטי (המופיע בעמ’ 247 כתת נושא של מבנה אמנותי בפרק “מבנה הסיפור”), המבנה המדורג בה ההקבלה בין חלקי הסיפור היא הקבלה הפוכה – “א ב ג ב’ א'” (כאשר נעשית עוד הבחנת משנה בין מבנה קונצנטרי למבנה כיאסטי בו אין את האיבר המרכזי הבודד). לעתים המבנה ברור ואכן נראה מכוון, אולם לעתים, הטקסט ארוך וחלוקה שלו למבנה כיאסטי נראית מאולצת. בספר מופיעות דוגמאות לשני הסוגים כאשר כדוגמה מאולצת מעט מובאת מגילת אסתר כולה כבעלת מבנה כיאסטי (ויותר מכך , מבנה כיאסטי כפול בו כל מחצית היא בעצמה בעלת מבנה כיאסטי). עוד בטרם קראתי את השגותיו של גרוסמן על הצעת מבנה זה, התקשיתי לקבל את החלוקה הזו בה למשל כל מטרת פרק י’ הקצר בסוף המגילה היא להשלמת המבנה הכיאסטי בהתאם לתחילת פרק א’. לא לחינם מציין גרוסמן שבמקרים אלו גם החלוקה ומתן השמות למקטעים השונים יכולים להיות מגמתיים והמבנה הכיאסטי מתקיים אך ורק בזכות הכותרות המשכנעות שניתנו. מבנה כיאסטי שבעיני משכנע אף פחות ניתן לכל ספר שופטים (מבנה שהוצע בידי דייויד גודינג) על עשרים ואחד פרקיו, ושם המבנה מאולץ כל כך עד שיש לתמוה עליו, בפרט שלספר שופטים מבנה המתואר במפורש בתחילת הספר (בפרק ב מתואר המבנה המעגלי החוזר של חטא, צרות, שופט, תשועה, ותשקוט הארץ. כמובן שגם מבנה זה אינו מתאים לכל הספר, יש הבדלים רבים בין שופט לשופט והסיפורים המסיימים את הספר – פסל מיכה ומעשה פילגש בגבעה – אינם בנויים לפיו כלל). אך גם במבנים רופפים כגון אלו מציע גרוסמן לנסות להפיק תועלת וללמוד מהם משהו על ספר שופטים.
ניתוח סיפור מקראי אינו צריך להיעשות רק עם כלי אחד וניתן למצוא כמה מבנים בסיפור אחד, שיכולים להתקיים זה לצד זה, או אפילו לסתור זה את זה ומכל אחד מהם ניתן להסיק משהו חדש על הסיפור. הקורא המפעיל שיטות אלו ומזהה את המבנים יפיק תועלת בלימודו, גם אם אותו מבנה אינו מכוון על ידי מחבר הסיפור. כדוגמה לניתוח המשלב כמה סוגי מבנים מביא גרוסמן דיון נרחב (15 עמודים) במעשה יהודה ותמר.

בסיכום דבריו חוזר גרוסמן לבעיית היסוד של חקר המקרא, ולכך שקריאות מסוימות נועדו למצוא בטקסט את מה שאין בו. אביא כדוגמה (שלי) את מאיר שלו שבספריו מתאר את שרה אמנו כמרשעת המגרשת את הגר, את רבקה כרמאית ואת רחל כגנבת ועוד הבלים רבים כגון אלו. זהו הקורא אותו מכנה גרוסמן קורא חתרן, הוא ימצא בטקסט את מה שאין בו, אבל מתאים להשקפותיו. קורא כזה אליבא דגרוסמן כלל אינו חלק מקהל היעד של הסיפור המקראי, הוא אינו מתעניין במסריו, ואין לו עניין בטקסט אלא ביצירת מונולוג עצמי עליו. הוא אינו חלק מהסיפור ואינו מקשיב לסיפור. לעומת זאת גרוסמן מציע לקורא המתמסר, המעוניין להקשיב לטקסט וללמוד ממנו להיעזר בכל שיטות וכלי הניתוח שהובאו. שיטות אלו מתאימות לאוהבי התנ”ך, חוקרים ומורים. ולמרות שכמו הסיפור המקראי עצמו, הקריאה בספרו של גרוסמן אינה תמיד קלה, ובהחלט אינה צריכה להיות רצופה, הכלים המתוארים בה יכולים להוות נדבך חשוב נוסף להבנה טובה יותר של הסיפור המקראי.

גלוי ומוצפן

גלוי ומוצפן
על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי
יונתן גרוסמן
הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות – 2015

מגב הספר

גירסת הדפסה